זה לא אתם, זה אנחנו. כלומר זה כן אתם, אבל גם קצת אנחנו.

ובכן, זה קרה. ביוני 2025, בשעה שבה רובנו ניסינו להחליט אם לפתוח את המזגן או להמשיך לסבול בשקט עם מאוורר של "סופה 2000", ארצות הברית ביצעה את מה שאפשר לקרוא לו — בעדינות — "מהלך אסרטיבי אך ממוקד לפירוק תשתיות רגישות במרחב הגרעיני של איראן".

כלומר, בקצרה: הגרעין האיראני חטף פצצה לפרצוף. או שלוש. אולי גם משהו מהחלל.

ופתאום אנחנו, הישראלים, מצאנו את עצמנו מול שאלה לא פשוטה: עכשיו כשאין יותר גרעין איראני (זמנית, כן?), מה עושים עם כל הפחדים, האובססיות, והסרטים שראינו בלילה על אטום בטהראן?
ומה עם היחסים שלנו עם אמריקה? אהבת אמת, או שזה היה רק פלינג גרעיני?

סאגת הגרעין – סדרת נטפליקס שלא נגמרת

הגרעין האיראני היה הסדרה הכי מותחת על המסך שלנו מאז "רמזור".
התחיל כדרמה גרמנית עם אורניום מועשר, הפך לטרגדיה יוונית עם סנקציות, הסתבך לקומדיה צרפתית עם אינספקטורים של סבא"א שמגיעים לכור בלי מצלמה, ובסוף הפך לפרק אחד ענק של "אמריקה נכנסת בסערה ומפציצה את הכל, תוך כדי ציטוט של נשיא ששתק רוב הקדנציה."

במשך שנים ישראל איימה, דיברה, הזהירה, גידלה קמפיינים, ואפילו בנתה מקרר גרעיני ליד דימונה בשביל האפקט הפסיכולוגי. ואז באו האמריקאים, ובין חוט של רייטינג לאיום של AI, הם פשוט לחצו על הכפתור (הווירטואלי, כמובן. אל תיבהלו, לא ההוא עם הקוד הגרעיני).

-- פרסומת --

ומה עכשיו, כשהפצצה ירדה?

אז מה עושים ביום שאחרי? כשהגרעין האיראני הושמד, ומנהיגי איראן מתראיינים עם קסדות ממתכת ונראים כאילו הרגע ברחו ממשחק מחשב?

כמה אפשרויות שנשקלות אצלנו:

1. לחזור לדאוג מהגרעין הבא – כי אין כמו חרדה קיומית בשביל לייצר רייטינג.

2. לשלוח תודה לנשיא האמריקאי, אולי גם בונבוניירה – או לפחות פוסט באינסטגרם של צה"ל עם פילטרים.

3. לנשום עמוק ולשאול את עצמנו: רגע, אולי עכשיו יש זמן לטפל בחינוך?
   (רק בדקנו, לא חייבים באמת).

אבל מעל הכל, מרחפת השאלה: אם הם עשו את העבודה, מה זה אומר עלינו?

אמריקה – הידידה הכי טובה שצריך להיזהר ממנה

בואו נדבר על הקשר הישראלי-אמריקאי. הוא כמו מערכת יחסים של זוג ותיק:

• לפעמים יש אהבה,

• לפעמים יש גינוני "אל תעשי לי פדיחות מול הסינים",

• ולפעמים פשוט אחד הולך ומפוצץ למדינה אחרת את הכור.

ההפצצה של יוני 2025, כך מספרים, בוצעה בתיאום מלא עם ישראל. או שלא, או שמישהו פשוט מישהו ששכח לעדכן את הקבוצה בוואטסאפ.
לפיד עוד ניסה לשלוח הודעה עם אימוג'י של טיל ו-🤔, אבל היה קליטה חלשה באותו יום.

במערכת הביטחון הישראלית מיהרו להחמיא: "זה היה מהלך מדויק".
במערכת הפוליטית מיהרו להתחלק לקרדיטים: "זה בזכות ההרתעה של ממשלת המעבר ב-2023!"
ובמערכת הזוגית עם וושינגטון? פתאום אנחנו לא בטוחים אם אנחנו החברים הכי טובים, או סתם האקס שתמיד חוזר להתייעצות אסטרטגית.

כשאין גרעין – גם הפוליטיקה נכנסת לשוק

רבים לא שמו לב, אבל הפצצת הגרעין האיראני גרמה למשבר קיומי לא רק בטהראן, אלא גם בישראל — בעיקר בקרב פרשני ביטחון.

מה יעשו עכשיו כל הפאנליסטים? על מה יכתבו כל הטורים?
איך יתחזקו את הפודקאסטים?

והכי חשוב: מה יגידו בסיבוב הבא של בחירות?

• "רק אני הבאתי להפצצה!"

• "בלעדיי, אמריקה לא הייתה עושה כלום!"

• "אני הייתי נגד גרעין עוד כשהייתי במכינה קדם-צבאית!"

• "זה זמן לשלום אזורי, על בסיס טופו וללא פלוטוניום."

בינתיים, ביבי הודיע: "אם היו שומעים לי כבר ב-2009, היינו חוסכים 16 שנה של טילים וסרטי הסברה."

ומה עם האיראנים?

האמת? הם כועסים. מאוד. אבל גם הם, כמונו, יודעים לחזור מהר לשגרה.
הטלוויזיה הממלכתית חזרה לשדר תוכניות בישול ("איך להכין אורניום מועשר בסיר לחץ"),
ובכנסת האיראנית, מישהו כבר הציע חוק להקים את "הגרעין המתקדם החדש", הפעם על סוללות ליתיום.

ומול כל זה, ישראל שוקלת אפשרות מפתיעה: לשלוח סיוע הומניטרי. כן, ברצינות. בעיקר כדי להוכיח לאירופאים שאנחנו "לא רק עם של חרבות".

סיום: סוף עידן הפחד, תחילתו של שעמום?

אז הנה אנחנו, ישראל 2025, עם הגרעין האיראני על הקרח.
מצד אחד – הקלה גדולה. מצד שני – תחושת ריקנות.

כי אם אין גרעין איראני – על מה נכתוב פוסטים?
על יוקר המחיה? על משבר התחבורה?
עזבו, עדיף שנחזיר את הדאגה מהצפון. או שנעבור להתמקד במה שמפחיד באמת –
הגרעין הקולינרי של המטבח הפולני.

שלכם, ברוח טובה ובספק גרעיני,
כתב לענייני ניתוחים אסטרטגיים ואורז פרסי.