במדינה שבה כולם בטוחים שהם ראש הממשלה – עצם זה שיש עדיין מדינה
זו כנראה ההצלחה הכי גדולה שלנו.
שוויון אמיתי זה כשכולם מתאמצים אותו דבר, מקריבים אותו דבר ומקבלים לפי מה שהשקיעו. לא לפי מי שהם, או מי שלא היו בצבא
כי בסוף, אפליה היא אפליה – גם כשהיא עטופה בכוונות טובות, גם כשהיא מגיעה עם מצגת יפה.
האם אפשר לחיות יחד בלי מאבקי כוח? אולי. אבל למה? חלק מהקסם במערכת יחסים זו בדיוק השאלה הזאת: מי הבוס כאן בכלל?
"עוד לא סבלתי די" הוא לא רק משפט, זו תפיסת עולם.
כזו שמלמדת אותך לחפש עומק, להטיל ספק בנוחות, ולזכור שהחיים הם לא רק מה שקורה – אלא גם איך אתה מרגיש לגבי זה.
זה לא פרדוקס שאני נשבר יותר ביום השואה … זה דווקא הגיוני.
כי יום השואה נוגע במקום שאין לו הגנות: לא צבא, לא מדינה, לא סיפור גבורה.
רק אדם – מול היכולת של העולם לפרק אותו.
הביטוי "ידו בכל ויד כל בו" ממשיך להדהד בדיונים על ההיסטוריה של המזרח התיכון.
וזה אומר משהו מעניין על התנ"ך.
יש הרבה דברים חשובים בעולם: שלום עולמי, חינוך לערכים, מניות בטסלה. אבל יש רק דבר אחד באמת חיוני להישרדות המין האנושי – סבתא.
סבתא היא לא רק תואר משפחתי. היא מוסד. היא מערכת תמיכה. היא מונית שירות לרגשות. והיא האדם היחיד שיאמר לך שאתה מושלם — גם אם הרגע שפכת חצי סיר מרק על הכלב.
ילדים צריכים לדעת מי הם, מה עברו אבותיהם – לא בשביל להתנשא אלא בשביל להרגיש שייכות.
שבת בבוקר, השמש זורחת, הילדים צורחים, הכלב בורח, והשכנה מחליטה לפתוח קריוקי של עופר לוי ב-7:48 בדיוק. ובין כל ההמולה הזאת, יש רגע של חסד: אתה פותח את דלת המקרר ויודע – מחכה שם בורקס פטריות.
הפתרון לכל צרות האנושות, האקזיט של הפחמימות, הפסקת האש של הטעם – אולי אפילו הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם רק ניתן לו הזדמנות.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
