הקדמה: כש"נו, לא חשוב" הפך לאידיאולוגיה

יש דמויות שנטועות כל כך עמוק בתרבות הישראלית, עד שנדמה שהן היו פה עוד לפני קום המדינה. עוד לפני תל אביב, לפני חומוס אבו חסן, אולי אפילו לפני דוד בן-גוריון והפומפדור. אחת מהן היא ללא ספק "האמא הפולניה" – מוסד לאומי, כוח טבע, יש שיאמרו: מדינה בתוך מדינה.
אותה אמא שאומרת "לא צריך, אני אמות כבר בצד" אבל כן צריכה, ועוד איך.
זו שנאנחת אנחה שמתאימה לסצנה של טולסטוי, רק כי שכחת לקחת סוודר.
הפולניה היא כמו קוד יהודי עתיק – אתה לא מבין את זה, אתה מרגיש את זה עמוק בעצמות, יחד עם הרוח הצפונית והחרדה הלא מוסברת מנגיעה של דלת ציבורית.

אבל מי הייתה הפולניה הראשונה?
מאיפה הגיע הד.נ.א הזה שגורם לך להרגיש אשם גם כשאתה לא יודע למה?
והאם מדובר בתכונה גנטית, או פשוט בקונספירציה רב-דורית מוצלחת?

האמא היהודייה הקדומה – בין מצרים לפירוגי

נחזור אחורה בזמן. לא, לא לשואה (לשם היא תמיד מחזירה אותנו ממילא בכל שיחה שלישית), אלא הרבה לפני – לתנ"ך.

האם לא הייתה שרה, אמנו, הדגם הראשוני של הפולניה הקלאסית?
שולחת את אברהם לגרש את הגר ובנה, כי זה פשוט "לא מסתדר לי אנרגטית בבית".
רחל ולאה? שתיהן היו בתחרות פסיבית-אגרסיבית של "מי תביא לו יותר ילדים", רק כדי שהוא ירגיש רע ויבקש סליחה.

וכשהגענו למעמד הר סיני, אנחנו היינו העם היחיד שעמד שם ואמר "נעשה ונשמע", ואז מיד אחר כך התחיל להתלונן על המן. ברור שזה לא היה כמו אוכל של אמא.
פולניה? בהחלט.

-- פרסומת --

פולין – ארץ המקור או רק השם?

המיתולוגיה מספרת שה"פולניה" נולדה איפשהו בין לודז' לקרקוב. היא לבשה מעיל פרווה בקיץ ופתחה כל שיחה ב"נו, תראה איך אתה נראה, אתה אוכל בכלל?".
אבל האם זה באמת כך?

פולין שימשה במשך מאות שנים כבית חם (וקר מאוד פיזית, אבל חם במובן המשפחתי) ליהדות אשכנז. שם נוצרה אותה תערובת קטלנית של קור, סבל, חרדה קיומית ויכולת מופלאה להאשים.
מול המציאות הקשה של פוגרומים, אנטישמיות ובלינצ'ס, התגבשה תרבות מגוננת, חונקת, עוקצנית – אך תמיד מתוך אהבה. בערך. סוג של.

לא הייתה זו אמא פולניה כי היא נולדה בפולין – היא הייתה פולניה כי פולין דרשה ממנה להיות אחת. חום אנושי, בעידן של תנורי פחמים קרים.

ההגירה לישראל – השלב בו הפולניה קיבלה כנפיים (של ציפורים קפואות)

בישראל, ה"פולניה" התפתחה לאמנות של ממש.
היא כבר לא הייתה רק אישה ממורמרת שנוזפת בילדים.
היא הפכה לאייקון: האישה היחידה שיכולה לשדר אכזבה בטון של "רק רציתי לעזור",
לגרום לך להרגיש חולה רק כי לא שמת צעיף,
ולהזמין רופא בלי לשאול אותך בכלל – כי "ידעתי שאתה לא תדאג לעצמך, אז דאגתי במקומך. כמו תמיד".

היא הייתה הכוח המניע מאחורי המשפט:
"אל תדאג לי, אני אסתדר. אמות בשקט".
וגם זו שלימדה אותנו את חשיבותו של "לשתוק בקול".

הפולניה הישראלית לא מסתפקת בלהיות אם. היא גם פסיכולוגית, רופאה, יועצת זוגית, מומחית לתחזית מזג אוויר ("יהיה קר בערב, תלבש גופיה") – ובעיקר, אשמה קולקטיבית בהליכה.

הפולניה בתרבות הפופ – כוכבת בלי אודישן

בתיאטרון, בקולנוע, בבדיחות, בתכניות בישול – הפולניה היא תמה קבועה.
דמות שעוברת מדור לדור, לפעמים עם שינויי אקלים אבל תמיד עם אותה קרירות מחושבת.
שייקה אופיר, גברי בנאי, ציפי שביט – כולם מצאו מקום להכניס אותה.

למה? כי הפולניה היא כמו וודקה באירוע משפחתי – לפעמים צורבים ממנה, לפעמים צוחקים, אבל היא תמיד שם.
היא כבר לא רק דמות. היא ז'אנר. כמו סיטקום יהודי בלי צחוקים מוקלטים.

האם הפולניה נכחדת או משתכפלת?

האם בעידן הווטסאפ והמטפל הרגשי, הפולניה עדיין איתנו?
ובכן – לא רק שהיא לא נעלמה, היא פשוט שדרגה גרסה.
היום היא תשלח לך לינק לכתבה על ילד שמתו לו הרגליים כי לא שתה תה.
היא תצפה בך בוייז בזמן אמת ותשלח "תסע לאט, אני עוקבת".
ותשלח לך אימוג'י של לב – עם אנחה.

יש אפילו פולניה טבעונית.
כזו שלא תגיד "אכלת כלום?", אלא "רק בטטות אתה אוכל? זה מה שמשביע אותך?".
או הפולניה המודרנית שמתחזקת חשבון פייסבוק עם 17 עוקבים, ומפרסמת כל תמונה שלך עם טקסט:
"הבן שלי! גאווה למרות הכל!"

לאמא פולניה אין גיל – יש רק נפח רגשי

הפולניה היא לא מיתוס – היא מטען גנטי תרבותי שמועבר באוויר, כמו וירוס רגשני.
היא שילוב בין אהבה טוטאלית לחוסר אמון מוחלט בבחירות שלך.
היא יודעת מה טוב לך – וזה אף פעם לא מה שאתה רוצה.
היא מתעצבנת בשבילך, נעלבת ממך, דואגת לך, וגם משגעת אותך – הכול באותו משפט.

אבל בינינו – גם אנחנו, כשאנחנו מתבגרים, לאט לאט הופכים לאמא פולניה קטנה.
כי בסוף כל אחד מאיתנו ימצא את עצמו אומר:
"תלבש סוודר, קר. נו, לא – אל תלבש, תתקרר, מה אני יודעת כבר…"

ואז, בשקט בשקט, נשמע ברקע אנחה.
פולניה מאושרת. כמעט.