מתי הפסקנו לצחוק והתחלנו לשטוף מוח?

פעם, מזמן – אי שם בתחילת שנות האלפיים – "ארץ נהדרת" הייתה מראה.
אמנם מראה עקומה, אבל עדיין מראה.
היא עקצה את כולם – את השמאל, את הימין, את ביבי, את פרס, את כולם.
היא ידעה לצחוק, לא ללטף.
היא הרגישה כמו הסאטירה של עם שיש לו מה להגיד.

אבל אז, לאט ובהתמדה, קרה מה שקורה לכל מוסד שמתאהב בעצמו: הוא התחיל להאמין שהוא יותר חכם מהצופים שלו.
ובמקום לספק סאטירה – הוא התחיל לחלק ציונים.
ובמקום ללעוג למערכת – הוא הפך לחלק ממנה.
ובעיקר – הוא הפסיק לצחוק והתחיל להטיף.

השמאל החדש – פוסטרים, פאנץ' אחד, ודמות מזרחית מטופשת

אם הייתם צריכים לבחור מי הדמות הכי חוזרת על עצמה בארץ נהדרת בעשור האחרון – סביר להניח שזה יהיה גרסה כלשהי של מזרחי צעקן, ימני הזוי או חרדי רודף כסף.

לא מדובר יותר בהגזמה קומית.
מדובר בטיפוס שיטתי של דמוניזציה תרבותית.

המצביע הליכודניק מוצג שוב ושוב כטיפש, נבער, אלים או מיסטיקן.
כל מי שמעז לדבר על מסורת, לאום, ביטחון או ריבונות – הוא מבחינתם "חשוך".
ואם אתה חובש כיפה? אל תדאג – כבר יחברו לך דמות קריקטורית עם 4 ילדים, דירה בברוכין וקומבינה במנהל האזרחי.

-- פרסומת --

מתי הסאטירה הפכה למחלקת דוברות?

יש רגע שבו הבדיחה כבר לא מצחיקה, כי היא לא נועדה להצחיק – היא נועדה לחנך.
ובמקרה של "ארץ נהדרת", זה קרה בערך סביב 2015.
בדיוק כשביבי לא הפסיק להיבחר.

מאז, משהו נשבר.
הפאנצ'ים נעשו צפויים כמו טוקבקים ב"הארץ".
הבדיחות הפכו לנאומים.
והמסר ברור:
אנחנו הנאורים. אתם האשפה.

כל דמות ימנית מוצגת כבעייתית.
כל דמות שמאלנית – חכמה, רגישה, הומאנית.
אין ספק – הריאליזם הסובייטי היה מתגאה בזה.

תאגיד הסאטירה או שלוחה של הקרן לישראל חדשה?

הרי נודה באמת: מדובר בתוכנית שמבוססת על נראטיב אחד.
לא אמצע, לא גיוון, לא מורכבות.
תסריט אחד, מסר אחד, כת של עצמה.

והנה עוד תבנית חוזרת:
– אם אתה מתנחל – אתה הזוי.
– אם אתה חרדי – אתה נצלן.
– אם אתה מזרחי – אתה לא יודע לדבר.
– ואם אתה אשכנזי שמאלני – אתה סופר-אגו קולקטיבי עם מבטא של בורגני יפואי.

הסאטירה שאמורה לעקוץ את כל הצדדים הפכה למקהלה.
לא מקהלה ששרה – מקהלה שמטיפה.

איפה הקהל?

ובזמן שהתוכנית ממשיכה לשדר את עצמה לדעת, הציבור השתנה.
הציבור הפסיק להרגיש שהיא משקפת אותו.
ולכן הוא עבר הלאה.
לוואטסאפ.
לרשתות.
לסרטונים קצרים, עוקצניים – אבל כאלה שמדברים בגובה העיניים, ולא מגובה האף.

"ארץ נהדרת" עדיין חיה.
אבל כבר מזמן היא לא רלוונטית.
היא כמו עיתון ישן בתחנה המרכזית: פעם קראו בו, היום מקפלים בו גרעינים.

ד"ש מהקומיסר

אם נחזור לראשית, יש תחושה ברורה:
"ארץ נהדרת" הפכה ממראה סאטירית – לפלקט אידאולוגי.

מה שבעבר היה נשיכה הפך לליטוף עצמי.
מה שהתחיל כצחוק בריא – נגמר במוסר כפול.
והכי מטריד?
יש שם כישרון.
יש שחקנים נהדרים.
אבל במקום להצחיק – בחרו להיות דוברי מחנה.
פחות כמו מונטי פייתון, יותר כמו משרד ההסברה של מפ"ם 1952.

פרצוף אחד – בלי מסכה

אם לסכם את זה במשפט:
"ארץ נהדרת" כבר מזמן לא מתלבטת למי ללעוג – היא רק מתלבטת באיזו עונה לחזור על אותן קלישאות.

אולי במקום מסכת פורים, כדאי להם לנסות מסכת ביצים – אולי ייצא סוף-סוף משהו אמיתי.
כי עם כל הכבוד לשנינות, ציניות ותחפושות –
הסאטירה, כידוע, מתה איפשהו בין הפוליטביורו לאולפן של קשת.

והכי מצחיק?
הם עוד קוראים לעצמם "ארץ נהדרת".
אבל באמת – למי בדיוק היא נהדרת?