תעמדו לידם רגע. תסתכלו טוב.
כן, יש להם קעקוע של אריה, ולפעמים שיער צבוע. כן, הם מדברים בסלנגים שאפילו האלכ"ג לא מבין.
אבל מתחת לכל זה — יש לב של אריה, מוח של אסטרטג, וגב של חומה.

הם בני 19. אבל כשנשמעת אזעקה — הם מרגיעים את הסבתא.
הם בני 20. אבל כשהקרב מתחיל — הם אלה שמובילים.
הם בני 21. אבל כשכל העולם קורא לנו רוצחים — הם מגנים על מוסר מלחמה טוב יותר מהצלב האדום.

הם לא מושלמים. הם בני אדם.
אבל כשאתה רואה איך הם מתנהלים ברגעי אמת — אתה מבין:
הם רק נראים בני 20. הם נושאים מדינה שלמה על הכתפיים.

הם קמים בבוקר עם עיניים עייפות מדי לגילם, מושכים מדים רטובים מהחבל, פותחים פק"ל קפה במטבחון הצבאי, ובודקים אם אמא סימסה משהו בלילה.
הם לא מנהלים קריירה ברילס, לא עורכים פאנלים על תודעה מגדרית, ולא עסוקים בתכנון מיקרו-פנסיה ירוקה.
הם רק בני 20 — אבל כל מה שיש לכם, ממש עכשיו, תלוי בהם.

הם אלה שמפטרלים בגבול, יושבים בעמדה, מפנים פצועים, מפרקים מטענים, עוצרים חדירה.
והם עושים את זה בזמן שאתם ישנים, בזמן שאתם כועסים, בזמן שאתם צועקים על הממשלה – ובזמן שאתם אומרים ש"ישראל כבר לא מה שהייתה פעם".
ובכן, היא כן. בזכותם.

-- פרסומת --

זה לא גיל. זה שליחות

הם נראים בני 20, לפעמים 19. חצי מהם בקושי עם זיפים.
אבל תנו להם נשק – ותראו אחריות של בן 40.
תשאלו אותם איפה הם רוצים להיות עוד שנתיים – והם יענו "חי".
הם לא מתכננים קריירה – הם מתכננים איך להיכנס לשטח בלי לאבד חבר.

הם לא מתווכחים על פוסט-מודרנה – הם מתווכחים אם לקחת את האכזרית או לעשות איגוף רגלי.
הם לא חותמים על עצומות – הם חותמים על אישור כניסה למחנה בג'נין.

הם רק נראים בני 20.
אבל בתוך הראש והלב – יש שם חוכמת קרב, עייפות קיומית, ונחישות של עם שלם שממשיך להילחם גם כשנגמר לו הכוח.
כי הוא יודע שאין לו ברירה.

והם לבד – אבל לא בודדים

הם לא מחכים שיאמינו בהם.
הם לא צריכים שהטלוויזיה תעשה עליהם סרט תיעודי מרגש.
הם יודעים שהמצלמות באות רק כשהם נופלים.
ובכל זאת, הם ממשיכים.

כי הם לא פה בשביל הכרה.
הם פה בשבילנו.
גם כשאנחנו לא פה בשבילם.

הם לא מדברים גבוהה־גבוהה – הם פשוט עושים

הם לא מנפנפים במילים כמו "סולידריות", "חמלה", או "אחריות קולקטיבית".
אבל הם סוחבים פצוע על הגב, שולחים הודעה לאמא של חבר שנפל, ועושים משמרת כפולה כדי שמישהו יוכל לחזור רגע הביתה.

הם לא מדקלמים מושגים מהאוניברסיטה.
אבל הם יודעים בעל פה מהי הקרבה, מהי רעות, מהו מוסר בשטח.
לא כי לימדו אותם.
כי הם נולדו אל זה.

ולפעמים – כל מה שהם צריכים זה שנפסיק לזלזל

שנפסיק להגיד "הנוער של היום מפונק".
שנפסיק להרים גבה על מוזיקה שלא הבנו.
שנפסיק להתרפק על "הדור של פעם" — כי הדור של עכשיו טוב ממנו פי כמה.
הוא פשוט לא מתלונן.

אז פעם הבאה שתראו אחד כזה…

חוזר באוטובוס עם תרמיל, שותק, מסתכל מהחלון, אוזניות על האוזניים –
אל תטעו: זה לא עוד נער.
זה אדם בן 20 שנשא על עצמו שבוע שלם את הביטחון שלכם.

זה מי שדואג שתהיה פה מדינה גם מחר.
זה מי שמשקם את מה שהשמאל הרס.
זה מי ששומר על הארץ בזמן שהארץ לא תמיד שומרת עליו.

אז בפעם הבאה שתעמדו בתור לקפה מאחוריו, תזכרו:
הוא רק נראה בן 20.
אבל הוא כבר הספיק לחיות בשביל כולנו.