מסע אהבה אל החוף הישראלי – הרעש, החול, הקורנפלקס עם החול – והקסם שאי אפשר לשכפל

ארץ זבת גלים ושיזוף לא אחיד

אם יש מקום שבו הזהות הישראלית נפרשת במלוא הדרה, זה לא במוזיאון, לא בכנסת, ואפילו לא בתור למוקד של קופת חולים.
זה בחוף הים.
אותו מרחב ציבורי שבו כולם – עשירים ועניים, שמאלנים וימנים, הייטקיסטים וחובבי נרגילה – נפגשים כדי להשתזף, לריב על נתח צל, ולזלול בייגלה מהול בחול.

חוף הים בישראל הוא יותר מסתם מקום לרחצה.
הוא תיאטרון, מגרש אימונים, פסטיבל עונתי – ובעיקר – בית כנסת חילוני שבו אלוהי השמש, הקרטיב והכדורעף שוכנים יחד באוהל קמפינג של טורנדו עם קרע בריצ’רץ'.

קודש הקודקוד – הכניסה לחוף

הכניסה לחוף הישראלי היא כמו שער קוסמי לעולם אחר.
אתה עובר את השביל, את עמוד ההזהרה מפני מדוזות, ואת הדשא הקטן שבו תמיד יושב מישהו על כיסא פלסטיק בלי חולצה – והופ!
אתה באוטונומיה מזרח־תיכונית משוחררת.

החוק הראשון של החוף: אין חוקים.
החוק השני: תמיד יש מישהו עם רמקול.
החוק השלישי: גם אם הבאת הכול – תמיד חסר לך משהו.
למשל: שקית, מצית, הצללה, מצב רוח או סבלנות.

טקס ההתארגנות – או למה כולם מגיעים עם סל כביסה

אין עם שיורד לים עם כל כך הרבה ציוד כמו הישראלים.
זה מתחיל במנשא, מתגלגל לשתי צידניות, ארבעה כסאות ים, אוהל מתקפל, מזרן, נרגילה, שמשיה שקשה לתקוע, מחצלת בגודל מגרש טניס, רמקול בלוטות', והכי חשוב – פח זבל אישי עם שקיות סופר פארם.

-- פרסומת --

ובסוף – יש מישהו ששוכב על חול עם מגבת קטנה שהביאה לו סבתא מהאילת של 2002.

כי אצלנו לא מגיעים לים כדי "להירגע".
מגיעים כדי לבנות מחנה.

החוף – זירת התרבות האותנטית

חוף הים הוא לא רק מקום לרחוץ.
זה קמפוס בלתי פורמלי לתרבות ישראלית.

• בצד אחד: משחק מטקות. רועש, מדויק, עם צפצוף בלתי פוסק של "טאק טאק" שיכול להטריף גם נזיר טיבטי.

• בצד שני: גיטרה וחבר עם צ’לו (!) – שמנגנים גרסת רגאיי ל"התקווה".

• באמצע: שתי משפחות שרבות על "מי תפס פה קודם".

• ובשוליים: מישהו שצועק "יונתןןןןןן!!! תצא מהמים עכשיו או שאין לך פיצה!"

הים הוא המקום היחיד שבו אפשר לנהל שיחת עומק על שלום אזורי, תוך כדי שאתה מחזיק פיתה עם חומוס וילד בן 3 נוגע לך בגב עם גביע גלידה.

החוף הוא הבית של כולם – ובגלל זה הוא כאוטי כל כך

חוף הים בישראל לא שייך למעמד מסוים.
כולם שם.

• תיירים וסבתות.

• היפסטרים ומרוקאים.

• תיכוניסטים, חרדים (בחוף הנפרד), חיילים, וסטודנטים בפסק זמן מהשיעור בזום.

• יש דגלי גאווה, דגלי ישראל, ודגלים מאולתרים על מקלות של מגב.

זו דמוקרטיה בגרסת בגדי ים, עם חופש ביטוי בטון צעקני ודי הרבה שמן שיזוף.

וזה מדהים – כי אין הרבה מרחבים בארץ שבהם כולם באמת יחד.
על אותו חול, באותה השמש. בלי פקקים, בלי אבטחה, בלי הזמנה מוקדמת באפליקציה.

החוף הוא גם זירה רגשית

החוף לא רק מקום של בגדי ים – הוא מקום של סיפורים אנושיים.

• זוגות טריים שמחזיקים ידיים ונכנסים למים כמו בפרסומת לדאודורנט.

• ילדים שלומדים לשחות עם מצופים בגודל של סירת פדלים.

• נשים בגיל השלישי שצועדות לאורך החוף בקצב של מארתון קל.

• ונערים שמצלמים טיקטוק שלמים בלי למצמץ.

בין החול והגלים מסתתרות אהבות, זיכרונות, שברונות לב, וגילויי גוף מרגשים (ולפעמים מיותרים).
החוף הוא מראה של מי שאנחנו: חופשיים, קולניים, אנושיים, קצת מבולגנים – אבל יפים בדרכנו.

שקיעה ישראלית – סוף יום שהוא התחלה חדשה

יש רגע כזה – רגע מכונן – כשהשמש נוגעת בקצה האופק והים נצבע זהב.
ופתאום כולם נרגעים.
גם הילד עם הדרבוקה, גם הזוג שרב שעה על אם "זה הזמן לחזור", וגם אתה – עם קרטיב נמס, גרגרי חול בעורף, ותחושת שחרור.

ואז מישהו אומר:
"יאללה, מחר שוב באים?"

למה זה כל כך שלנו

חוף הים הישראלי הוא לא רק נוף טבעי – הוא מרחב נפשי.
מקום שבו אנחנו נפגשים בלי תיווך, בלי דרישות מוקדמות, ובלי יותר מדי ציניות.

כן, זה רועש. כן, זה צפוף. כן, תמצאו פה לכלוך, חול בכפכפים, ומישהו שמשמיע מוזיקה שגרמה לדולפינים ביפו לברוח.
אבל זה גם הלב הפועם של החוויה הישראלית.

כי איפה עוד תמצא מקום שבו חייל במדים, יזם סטארטאפ, פנסיונרית מקריית גת וילד שצועק "אבאאאאאאאא!" יכולים לחלוק רגע של שקט, על רקע ים תיכון כחול ורוח של קיץ אינסופי?