אם יש גיבורים שלא מקבלים צל"שים, לא מופיעים בתקשורת ולא מחלקים להם חטיפי אנרגיה בצבע זית – אלו שליחי הפיצה.
כי בזמן שמדינה שלמה שועטת לממ"ד בצעקות "תביאו את הילד!" – יש מישהו שבדיוק מחנה את הקטנוע בפוזיציה אלכסונית מול המדרכה, אוזנייה באוזן אחת, וביד שנייה תופס מגש פיצה עם זיתים, חריף בצד, ובקשה מיוחדת של "לא חתוך, כי אנחנו מחממים בתנור של אמא".

שליחים תחת אש – או: חיוך מתחת לקסדה

למי שלא מכיר – שליחים בישראל פועלים לפי קוד מוסרי בלתי כתוב:

“הבטחתי להגיע תוך 30 דקות – גם אם באמצע נפתח גיהנום.”

והם מתכוונים לזה.
גם כשהכבישים ריקים, גם כשיש חסימה בצומת בגלל יירוט, וגם כשמשדרים בגל פתוח על "פיצוצים באשדוד" – השליח עם השכפ"ץ (שהוא למעשה תיק גב של Wolt) ממשיך להתקדם, מזיע, מתפלל… ומדי פעם מקלל את הלקוח ששלח לו הוראות הגעה כמו "פנה שמאלה אחרי העץ שנראה כמו גולדה מאיר".

הזמנות בזמן סבב – סוג מיוחד של לקוח ישראלי

גם אנחנו לא קלים, יש להודות.
עם כל המתח, אזעקות, ורקע של יירוטים – תמיד יש מישהו שמזמין בזמן הכי לחוץ ומוסיף הערה:

-- פרסומת --

"אם תוכל להביא קטשופ, זה יהיה מדהים. אבל לא של היינץ – זה של הילדים."

או הגרסה החביבה על השליחים:

"לא מצלצלים בפעמון – יש תינוק ישן, כלב תוקפני ואבא בפוסט טראומה."

אבל השליח מגיע. דופק שלוש דפיקות, זז הצידה כמו סוכן שב"כ, משאיר את המגש על הספסל, וצורח מהשיחים:

"הפיצה פה! אל תפתחו עד שאני מתרחק!"

שליחי תל אביב vs. שליחי עוטף עזה – מי יותר קשוח?

בואו נודה על האמת – כל שליח הוא לוחם.
אבל יש הבדל בין שליח תל אביבי שנתקע בפקק של קורקינטים, לבין שליח משדרות שצריך לחשב זוויות כניסה לשכונה לפי "מרחק מהמקלט הקרוב".

הראשון מתמודד עם וייבים. השני – עם קולות נפץ.
אבל שניהם, איכשהו, מגיעים עם הסחורה שלמה, מחייכים, ומחזירים עודף בדיוק של אגורה (או לפחות מבטיחים שיביאו בפעם הבאה, שזה כבר סוג של מסורת לאומית).

הזמן הכי ישראלי במשלוח: הרגע שאחרי האזעקה

כי ברור – השליח מגיע בדיוק שנייה אחרי שנכנסתם לממ"ד.
וכשאתם יוצאים, מפורקים, מיוזעים, עם טינדרום של ילדים צורחים, אתם רואים אותו – עומד שם, עטוף בקסדה, מחזיק מגש, ושואל:

“אז להוריד את זה פה או להיכנס עם נעליים?”

וברגע הזה, כל ההגנות נופלות. כי הוא לא סתם שליח.
הוא נושא התקווה, אביר המונוסודיום, האדם שגורם לכולנו להרגיש שבשגרה, אפילו הכי משובשת – לפחות הפיצה מגיעה.

קונספירציה לאומית: אולי השליחים הם השכפ"ץ של הרוח הישראלית?

במדינה בה אי אפשר לתכנן יותר מיום קדימה, השליחים הם סמל יציב.
הם באים בחורף, בקיץ, בזמן בחירות, בזמן אזעקות, בזמן שהעולם בוער והלב שותק.
הם לא לוחמים – אבל הם סמל.
לא חיילים – אבל הם בחזית.
ולא תמיד מדברים – אבל יודעים בדיוק מתי להניח את הפיצה, להנהן, ולחזור לקטנוע בלי לבקש טיפ.

אז תודה לכם, שליחים.

על האומץ, הסבלנות, הג'ינגול בין רחובות, ועל כך שבזמן שאנחנו בודקים אם יש קליטה בממ"ד – אתם כבר ברמזור הבא.