הם אמרו שזה לא יקרה.
שהאיראנים לא יתקפלו.
שהם "יגיבו בעוצמה", "ישרפו את ישראל", ו"יהפכו את תל אביב לאפר" – כל זה, כמובן, בתנאי שמישהו יסכים להשאיל להם מנוע סילון מהולנד.

אבל הנה אנחנו כאן, שבועות אחרי התקיפה הישראלית באיראן – וחמינאי שלח בקשת תיווך דרך עומאן, עם צירוף מכתב בכתב יד בו כתוב:
"אפשר לדבר? נו, באמת. לא התכוונתי."

ופתאום כולם עצרו

ברחוב הישראלי, החיוך התרחב.
לא מהניצחון – אלא מהצחוק. כי כשאויבך נשמע כמו תלמיד שקיבל ציון 52 ומתחנן למועד ב', אתה מבין ששיח ההרתעה לא מת, הוא פשוט עבר לרוסית והתחפש לטייס.

אבל באולפנים – משהו אחר קרה. פתאום, התקשורת הישראלית חזרה לסימן השאלה.
לא סימן שאלה כזה של “איך עשינו את זה?”
אלא מהסוג של “האם לא הלכנו רחוק מדי? אולי היה אפשר לדבר קודם?”
ולא, אף אחד לא שאל את השאלה הזאת לפני התקיפה. רק אחרי שחמינאי כבר שלח את הכביסה המלוכלכת לקפריסין.

הפאנל המדמיין – גרסת שביתת הנשק

המנחה:
“איראן מאותתת להפסקת אש. האם ישראל לא צריכה לנצל את ההזדמנות?”

-- פרסומת --

אורח א' (שחקן תיאטרון עם מבטא צרפתי):
“זה רגע לשוב לשיח. מלחמה היא תמיד כישלון של הדמיון.”

אורחת ב' (פרופ' מהחוג למזרח תיכון בבר-אקטיב):
“צריך להבין את הצד השני. הם הושפלו פומבית. זה לא הוגן.”

פרשן צבאי (נראה כאילו נרדם על מקלדת):
“המודיעין שלנו מצוין. אבל מה אם זה תרגיל?”

מנחה (בחיוך מתחכם):
“ובכל זאת, אולי כדאי להמתין לתגובה – רק כדי להיות בטוחים שניצחנו?”

והעם?

לא המתין לכלום.
פתאום השוק מוצף בטישרטים:
"הייתי באיספהאן – ולא קיבלתי אפילו טיל."
בכיכר רבין נפתחה עמדת צילום עם רקע של מפת המתקנים הגרעיניים.
ובאינסטגרם – משפיעניות כותבות פוסטים:
"מה שלבשתי להפצצה בטהרן – ומה לבשתי להפסקת האש."

והאיראנים?

בכירים בטהרן פרסמו סרטון שמסביר ש"לא נכנענו – אנחנו רק עושים פאוזה טקטית".
במילים אחרות:
"אמא צעקה עלינו – אבל לא בגלל שצעקנו על השכן. רק כי שברנו את החלון."

חמינאי העביר את ההסברה לטיקטוקאי רשמי – שמיד העלה סרטון שבו הוא מסביר למה ישראל בכלל לא הפציצה, אלא הייתה זו רוח חזקה שגרמה לפיצוץ.

והעולם?

שוודיה הציעה לתווך.
פינלנד שלחה מכתב שמתחיל במילים "אנחנו לא לוקחים צד, אבל אתם די לא בסדר".
צרפת הציעה לקיים את השיחות בשאטו בורגונדי עם גבינה מסריחה.
והאו"ם? קרא להרגעה, שיגר משלחת, ובסוף גינה את ישראל – על שהעזה לא להיכשל.

לסיכום: הפצצתם – ועכשיו תרגישו רע עם זה

אז חמינאי מצמץ. אבל בארץ, מישהו תמיד דואג להזכיר לך לא לחייך יותר מדי.
התקשורת מצפה ממך להיות עצוב גם כשניצחת, להרגיש אשם גם כשניצלת, ולהצטדק – אפילו כשאויבך מייבב בקול.
אבל הציבור כבר לא קונה את זה.
הוא מבין ששלום עושים ממעמד של כוח, לא משכנוע של טור דעה.

ואם חמינאי מתקפל?
זה לא הזמן לשיחת פיוס –
זה הזמן להחזיק את הקלף ולחייך, כמו אומה שיודעת מתי בדיוק הגיע הרגע לא להגיב – כי כבר אין צורך.

מחר בפרק 6:
"בדרך לטהרן עוצרים בדמשק" – על החזית הצפונית, העורף העמיד, והאם מישהו באמת הבין את המונח "הקונספט קרס" או שכולם פשוט מהנהנים כי זה נשמע חשוב.*