ישראל 2026 לא חיה בביטחון – היא חיה בניהול מתמשך של חוסר ביטחון.
וזה אולי ההישג הכי ישראלי שיש: להפוך מצב חירום לשגרה מתפקדת.
בעולם של 2026, זה לא מי שצודק מנצח –
זה מי שפועל בזמן שהשאר עדיין כותבים נייר עמדה.
אם לסכם את זה בפשטות: טילים זה חומרה, משטר זה תוכנה
ובמזרח התיכון, תוכנה נוטה לקרוס הרבה לפני שהחומרה נגמרת.
בעוד שבמערב האמת היא אידיאל (גם אם לא תמיד מושג),
בחלקים נרחבים מהעולם האיסלאמי האמת היא משתנה טקטי.
איך ייראה המזרח התיכון אם משטר האייתוללות באיראן ייפול – ומה יקרה אם ישראל ואיראן יהפכו לשותפות?
פורים 2026 הוא לא רק עוד חג תחת אש. הוא תזכורת חדה לכך שגם בעידן של טילים מדויקים וכטב"מים מתאבדים, יש דבר אחד שקשה מאוד ליירט – רצון לאומי להמשיך לחיות.
ובמזרח התיכון של 2026, זה נשק אסטרטגי לא פחות חשוב מכל מערכת הגנה אווירית.
אולי זו תהיה אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה: האימפריה ששחררה את היהודים תמצא את עצמה, אלפי שנים אחרי, נעה לעבר חופש בגלל אותם יהודים.
האם זה ייגמר מחר? כנראה שלא … האם זה תהליך שהתחיל? בהחלט כן.
ובמזרח התיכון, לפעמים ההבנה שהמשחק השתנה מסוכנת יותר מכל שיגור
מגילת אסתר אינה רק סיפור על עבר רחוק, היא תזכורת לכך שרטוריקה מסוכנת עלולה להפוך למדיניות
ושמדיניות עלולה להפוך למציאות
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר גָּבְרוּ הָאִיּוּמִים מִטֶּהְרָאן וְהִתְקָרְבָה הַסַּכָּנָה אֶל סַף בִּלְתִּי נִסְבָּל, וַתַּחְלֵט יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא תְּמַתֵּן עוֹד. וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ: אִם לֹא אֲנִי לִי – מִי לִי, וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – מָה אֲנִי?
