איך הצליח גבר בריטי, הומו, שמרן, חובב וויסקי ונאומים ארוכים, להפוך לקול הצלול האחרון בעולם שאיבד את הקול

כאשר אדם אחד לוחש, והעולם לא מצליח לצעוק

העולם המערבי של המאה ה-21 נראה כמו מועדון ריקודים חשוך עם הרבה אורות צבעוניים, מוזיקה מבולגנת, קוקטיילים מנייר ממוחזר – ואיש לא באמת יודע מי אחראי פה על המוזיקה.
בין תרבות הביטול, התעוררות קולקטיבית מסוג "Woke", מלחמת אוקראינה, מלחמת זהויות, מלחמת שירותים (לשני המינים או ל-97 מגדרים?), ומבול אינסופי של עיתונאים שמסקרים את עצמם – קול אחד מצליח לעמוד זקוף, בבריטיות אופיינית, ולומר:
"האם כולכם יצאתם מדעתכם?"

שמו דאגלס מאריי, והוא לא בא להתחנף.
הוא בא להדליק אור קטן.
ואם נודה באמת, זה כבר יותר ממה שמרבית הפוליטיקאים מצליחים לעשות.

בריטי, אבל לא מהסוג שמתנצל

נתחיל בעובדות: דאגלס מאריי הוא בריטי, קלאסי למראה, עם שיער מסודר מדי כדי שיהיה מקרה, עיניים כחולות שלא מפחדות לבהות ישירות בשמאל האירופי, ודקדוק אנגלי מושלם שמסוגל להשפיל אותך בשיחה גם אם אתה לא בטוח מה זה "irony in post-liberal democracies".

אבל מאריי הוא לא סתם אנגלי.
הוא שמרן, אך לא עבש. הומוסקסואל, אבל ממש לא פעיל זכויות "בואו נצבע את בניין העירייה בורוד".
הוא סוג של נווד תרבותי, ניאו-בריטי שמביט על ערי אירופה ואומר בשקט ובאימה:
"האם אלו אותם ערכים של המערב שעליהם גדלנו?"
(ולא, הוא לא מתכוון לנטפליקס, אלא לערכים אמיתיים – זוכרים אותם?)

האיש שכתב ספרים במקום ציוצים

בעולם שבו מאמר ב"טוויטר" נחשב להגות פוליטית, דאגלס מאריי עושה מעשה חמור: הוא כותב ספרים. ארוכים. עם עמודים. וללא אימוג’ים.

-- פרסומת --

"The Strange Death of Europe" היה כמו מטח תותחים לתוך קונצנזוס האירופי.
ספר שמסביר איך יבשת שלמה, עם עבר עשיר, ותרבות מפוארת, החליטה להתאבד בשם הנאורות.

אחר כך בא הספר "The Madness of Crowds", שבו מאריי מסביר בפירוט (ובמבט חצי משועשע) איך אידיאולוגיות של מגדר, גזע וזהות הפכו לדת חדשה –
רק בלי חסד, בלי מחילה, ועם הרבה מאוד עונשים פומביים.

ולאחרונה – "The War on the West" – שבו הוא פשוט צועק (במונחים בריטיים, כלומר כותב משפטים ארוכים)
"עזבו אותנו בשקט כבר! תנו לנו לאהוב את התרבות שלנו מבלי שתאשימו אותנו בגזענות!"

הגיון, בהומור בריטי

מה שמבדיל את דאגלס מאריי מהפרשן הממוצע, הוא שהוא גם צודק – וגם מצחיק.
בכל עימות, פאנל או ראיון, הוא מצליח להיראות כמו אדם שמנהל ויכוח בשקט בזמן שהמראיין מנסה לצרוח עליו באנגלית פרוגרסיבית מתקדמת.

הוא לא מקלל, לא מזיע, ולא מאבד עשתונות.
הוא פשוט שואל שאלות בסיסיות:
– "אם כל התרבויות שוות – מדוע כולם נוהרים דווקא למערב?"
– "אם הדמוקרטיה הליברלית היא כל כך איומה – למה היא היחידה שמאפשרת לכם למחות נגדה?"
– "אם גבר יכול להיות אישה – האם אישה יכולה להיות סקוטית בשבועות?"

ויש לו את המתנה הבריטית הזאת – להיות עוקצני בלי להיות וולגרי.
כשהוא מבקר את ה-BBC, הוא נשמע כאילו הוא רק מציע להם כוס תה עם קצת שכל ישר.
(ורעל. הרבה רעל. עטוף במפית מנייר ממוחזר.)

איש מסוכן… למי שאין לו טיעונים

הבעיה עם דאגלס מאריי היא שהוא לא משתלב בקלישאות.
אי אפשר לקרוא לו שמרן נוצרי הומופובי – כי הוא הומו חילוני.
אי אפשר לקרוא לו פשיסט – כי הוא כותב עם אזכורים לולטר ולקאנט.
ואי אפשר לבטל אותו כ"טוקבקיסט" – כי כל מאמר שלו נראה כמו עבודה סמינריונית עם תואר שלישי.

אז מה עושים נגד אדם כזה?
כמובן – מבטלים אותו.
מסירים הזמנות.
לא מפרסמים.
משאירים אותו מחוץ למיינסטרים.
כי איך תתמודד עם מישהו שמזכיר לך את האבסורד שבמהפכה שאתה מנסה להוביל?

למה זה אכפת לנו, כישראלים?

כי דאגלס מאריי לא רק מדבר על אירופה, הוא גם מביט לעבר המזרח התיכון – ובעיקר לישראל – בהערכה עמוקה.
הוא לא מסתיר את תמיכתו בזכותה של ישראל להתקיים, להגן על עצמה, ולשמור על גבולות ברורים – פיזיים ותרבותיים.

הוא מגן על ישראל מול אויבים – אבל גם מול השקרים של התקשורת המערבית.
בפאנלים, ראיונות ובכתיבה, הוא מזהה את מה שלא נעים לומר באירופה:
שישראל לא מביכה את המערב – היא רק מזכירה לו כמה הוא נחלש.

ובתקופה שבה גם יהודים באוקספורד חוששים לומר את שמם, מאריי מזכיר בקול רם וברור:
שיש ערכים, שיש גבולות, ושיש הבדל בין חירות לחורבן עצמי.

צדיק בסדום? אולי אפילו יותר

אז האם דאגלס מאריי הוא "צדיק אחד בסדום"?
יתכן.
אבל הוא יותר מזה – הוא מגדלור לאנשים שלא יודעים אם מותר להם לחשוב בקול רם.
הוא הזמנה – לא להסכים תמיד, אבל לחשוב לעומק.
והוא תזכורת – שהשפיות עוד לא הלכה לאיבוד, היא פשוט יושבת איפשהו בלונדון, עם ספל תה, ומניירת של עמודים מחודדים להפליא.

ולסיום, אם נצטט את מאריי עצמו באחד מנאומיו:
"הבעיה עם החברה שלנו איננה שהיא שואלת שאלות קשות – אלא שהיא מענישה כל מי שמעז לשאול אותן."

אז קדימה, תשאלו.
אם דאגלס שורד את זה – אולי גם אנחנו נוכל.