פרק ח’: מחנאות, שבטים ומה שביניהם – ישראל כגן ילדים עם נשק גרעיני

הבעיה הכי גדולה של הפוליטיקה הישראלית היא שכולנו, איך נאמר, קצת רגילים לחשוב בשבטים. יש את "השבט הלבן", את "ישראל השנייה", את "המתנחלים", את "השמאלנים", את "הפרוגרסיבים", את "החרדים", את "הדתיים הלאומיים", את "הרוסים", את "הערבים", את "הדרוזים", ואת "הקיבוצניקים עם החולצה הפתוחה שאוהבים לעשות על האש ולצחוק על כולם".

מכאן נובעת עובדה פשוטה: איש לא מנסה לשכנע אף אחד. כל אחד מדבר רק עם השבט שלו. דמוקרטיה מייצגת? כן, אבל רק אם מייצגת אותך.

הפוליטיקאי הממוצע יודע שבישראל אין מרכז פוליטי – יש שוליים שמתחפשים למרכז, מרכז שמתחבא בשוליים, וקצה קיצוני שמכנה את עצמו "ממלכתי". התוצאה: שיח ציבורי שמתנהל כמו קרב פילים בגינה ציבורית.

פרק ט’: מִשְפָּטִיזַצְיָה, דִיפּ סְטֵייט וְשׁוֹמְרֵי הַסַּף – עונה 6, פרק 1

אם בעבר היינו בוחרים ימין או שמאל לפי הסכם אוסלו או שטחים תמורת שלום, היום השיח הפוליטי מתנהל בגזרת: "האם אתה בעד או נגד בית המשפט העליון, וכמה מהר אתה רוצה לנסר לו את המרפסת?"

המערכת המשפטית הפכה לשחקן ראשי בדרמה הפוליטית, כשהיא מואשמת במגוון תפקידים – מדיפ סטייט ועד מינהלת העל של גוש דן. הכנסת, בתגובה, עסוקה בעיקר בלהסביר למה היא הריבון, היא הקורבן, והיא גם זו שבטעות לחצה "העבר חוק" במקום "בדוק שוב".

-- פרסומת --

האבסורד: כולם שונאים את כולם אבל הולכים לבית המשפט כשיש להם בעיה. זה כמו לריב עם אמא שלך ולהמשיך לשלוח כביסה הביתה.

פרק י’: המילייה התקשורתי – איך הופכים פאנל של חמישה אנשים לעשרה צעקות

אי אפשר לדבר על הפוליטיקה בלי להזכיר את התקשורת – אותה חיה מוזרה שמדווחת על מה שקרה, מפרשת מה שלא קרה, ומשדרת בעיקר מה שצעק.

הטלוויזיה הפוליטית בישראל מתנהלת על פי חוק פשוט: יותר דרמה, יותר רייטינג. פחות עובדות, יותר פילוג. תוכנית הבוקר כבר לא עוסקת במזג האוויר, אלא בשאלה "האם בג"ץ הוא סכנה לדמוקרטיה או דווקא התקווה האחרונה שלה?" – וזה עוד לפני הקפה של הבוקר.

פוליטיקאים הבינו מזמן: מי שמצליח לדבר הכי מהר, הכי חזק, והכי שטוח – זוכה. גם אם הוא לא אמר כלום. ברוך הבא לדמוקרטיה בעידן הרילס.

פרק י"א: בחירות – או: למה זה תמיד נגמר באותו שידור חי מבלפור

הבחירות בישראל הפכו למנהג עונתי. האביב – חג הפסח. הקיץ – חג הבחירות. הסתו – בחירות חוזרות. החורף – בחירות חוזרות-חוזרות. והכנסת? גוף שמתקיים כמו חוזה שכירות זמני בדירה עם עובש.

כל מערכת בחירות מלווה בשורת הבטחות ("נהיה אחראיים", "נסיים את הקרע", "נפסיק את ההסתה") – שבאופן פלא נעלמות ברגע הראשון של הקמת הממשלה: "רק רגע, קודם נוודא שדוד ממעלה נפתלי קיבל את משרד המורשת הטכנולוגית".

אנחנו, הציבור? מקבלים סטטוס בפייסבוק, מדבקה חדשה על הרכב, ושלושה חודשים של דיונים על "אולי הפעם זה באמת יהיה אחרת". ספוילר: לא.

פרק י"ב: אידיאולוגיה – זוכרים שפעם זה היה חשוב? גם אנחנו לא

אידיאולוגיה הייתה פעם מילה עם משמעות. היום היא יותר כמו אבק על מדף – אתה יודע שהיא שם, אבל אף אחד לא ממש מתייחס. במקום לדבר על עתיד המדינה, מערכת החינוך או מיסוי, אנחנו שומעים פוליטיקאים מתווכחים מי יותר "עמוק בימין", מי "יותר יהודי", או מי "יותר לא מתנצל על מה שהוא לא אמר".

הפוליטיקה בישראל הפכה מעניין של "מה אתה מאמין" ל"מי אתה שונא". ומהרגע שאתה נגד משהו – אתה כבר לא צריך להסביר בעד מה אתה. רק תצעק מספיק חזק.

פרק סיום: המסקנה (הלא סופית לעולם)

אז כן – הפוליטיקה הישראלית היא קרקס, היא פסטיבל, היא קרב סכינים במקלט עם שלט "נא לא לצעוק". אבל בתוך כל זה, יש משהו עיקש שמסרב להישבר: הדמוקרטיה.

עם כל הרעש, עדיין מתקיימות בחירות, עדיין יש חופש עיתונות, עדיין שואלים שאלות, עדיין בודקים חשבוניות. זה אולי לא תמיד נעים, לא תמיד שקוף, ולא תמיד מעודד – אבל זה מתקיים.

ובסוף היום, הפוליטיקה הישראלית היא כמו ארוחת שישי מורחבת: כולם רבים, מישהו יוצא בזעם, מישהו בוכה, מישהו אומר "אתה תמיד היית כזה", אבל בשבוע הבא כולם שוב נפגשים – עם עוגת גבינה והבטחה שזה לא יקרה שוב.

(זה יקרה שוב.)