האיש שגורם לכל מהדורת חדשות להישמע כמו פתיח של תוכנית ריאליטי: דונלד ג’יי טראמפ

בין כתבי אישום לריאלטי של אלוהים – דמותו של איש כתום באומה מבולבלת

איך אומרים “וואו” באמריקאית?

אם נחפש במילון המודרני תחת הערך “בלתי ניתן להסבר אך גם בלתי ניתן להתעלמות”, סביר להניח שנמצא את התמונה של טראמפ – עם פוני כתום, תנועת יד סימטרית, והבעת פנים של מישהו שרק עכשיו הבין שהשלטון הוא קצת יותר מ”אתה מפוטר”.

אבל לא משנה מה אתם חושבים עליו – אנטי, פרו, חצי־פרו־חצי־מבולבל – אי אפשר שלא להודות: טראמפ הוא תופעה.
סוג של אלביס פוליטי. עם עניבה.

והיום, בשעה שכתבי אישום מסתובבים סביבו כמו דבורים סביב פחית דיאט קולה, אנחנו שואלים:
מה באמת עובר עליו? ואולי בעצם – מה עובר עלינו שעדיין מתעסקים בזה?

הפוליטיקאי שהגיע מטלוויזיה – ונשאר בה

טראמפ הוא כנראה האדם הראשון שהגיע לפוליטיקה כמוצר מוגמר.
לא הייתה לו תקופת הכשרה, לא קריירה ציבורית, לא שירות צבאי (אלא אם סופרים גולף כחזית קרבית).

מה כן היה לו?

• שם מפורסם,

• נדל”ן בכל מקום שמסתיים ב”יה” (אמריקה, מר-א-לגו, איוונקה),

• ויכולת שיווק עצמית בסדר גודל של מכונת קוקה־קולה עם רמקול של מגהץ.

במילים פשוטות: הוא לא נשיא שהפך לסלב. הוא סלב שהפך לנשיא – ונשאר שם גם אחרי שסגרו לו את החשבון בטוויטר.

האיש שנע על ציר של הזיה וההיסטוריה

טראמפ הוא כמו מכשיר GPS מקולקל:
הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע, אבל הדרך לשם תמיד כוללת סיבוב בלתי צפוי, לפעמים דרך שדה תעופה רוסי, לפעמים דרך פורום קונספירטיבי.

ובכל זאת – הוא לא טיפש.
רחוק מזה.
הוא פשוט משחק על מגרש אחר, עם חוקים משלו.
הוא לא מחפש את המרכז – הוא מחפש את הבמה.
לא את העמדה – אלא את הווליום.

זו אסטרטגיה מתוחכמת שמבוססת על הבנה אחת פשוטה:
בעידן של רשתות חברתיות – מי שצועק הכי חזק, מנצח.

האישומים, הבג"צים והקונפטי

מאז עזיבתו את הבית הלבן, טראמפ הפך לסוג של סוכן ביטוח פלילי:
– מואשם בזה, חשוד בזה, דיבר על זה, לא דיבר על זה,
– שילם לדומינטריקס, שיחק עם מסמכים סודיים, נעל נעליים עם עקב פנימי כדי להיראות גבוה.

אבל הנה הקטע:
כל כתב אישום רק מחזק אותו אצל הקהל שלו.

ככל שהוא יותר “נרדף”, כך הוא יותר גיבור טראגי על־חליפי.
משהו בין לוחם חופש ליונתן הקטן שנתפס עם תיבת סודות גרעיניים.

ולפעמים נדמה שטראמפ עצמו נהנה מכל רגע של המופע המשפטי הזה.
הוא מגיע לבית המשפט כאילו זו עוד עונה של “המתמחה” – רק שעכשיו השופט מחליף את עורך הדין של NBC.

טראמפ, העם והבראנצ'

ההישג הכי מדהים של טראמפ הוא שהוא הפך לפוליטיקה עצמה.
לא "מועמד" ולא "מפלגה".
טראמפ הוא זרם תודעה.
הוא אמונה.
הוא תחושת בטן.
הוא בייגל עם קונספירציה.

הבוחרים שלו לא מצביעים לו בגלל מדיניות, אלא בגלל התחושה שהוא “נגד המערכת”.
גם אם הוא בעצמו בנוי מ־100% רכיבי מערכת עם נגיעות גולף.

וכל זה מתרחש באמריקה שבה אנשים רבים מתבלבלים בין דמוקרטיה לפודקאסט, ובין חוקה לטיקטוק.

הנשיא לשעבר עם העתיד הפוליטי הכי הווה

ב־2024, טראמפ לא רק מתמודד שוב – הוא מתמודד כאילו לא עזב.
המפלגה הרפובליקנית עומדת סביבו כמו חברים סביב עוגת יום הולדת: מחייכים, קצת מתביישים, אבל יודעים שאין להם אופציה אחרת.

הוא מנהל קמפיין על טיקטוק בלי להיות בטיקטוק.
צועק "רמאות!" עוד לפני שנספרו הקולות.
והכי חשוב: לא משנה מה אומרים עליו – הוא משאיר חותם.

בדיוק כמו כתם קטשופ על עניבה של חנות כלבו:
לא ברור איך הגיע לשם, אבל עכשיו קשה להתעלם ממנו.

האיש, האגדה, הביצה הקשה

אז מה באמת עובר על טראמפ?

התשובה היא: הוא ממשיך להיות טראמפ.

• פרפורמר,

• אמן של רגש לאומי מעורב עם מרירות עסקית,

• גאון תקשורת שלעולם לא יזכה בפרס נובל אבל כן יקבל סדרת נטפליקס באורך 8 עונות.

ואולי זה הלקח הגדול מהסיפור שלו:

שגם בעידן של פוליטיקה, בירוקרטיה ומשפט –
לפעמים מה שצריך זה רק מיקרופון, תסרוקת אייקונית, וקהל שמוכן למחוא כפיים גם כשהשלטים נופלים.

הנשיא טראמפ – גירסת הקדנציה השנייה:

אז כוכב הריאליטי חזר לעונה חדשה (וכנראה שלא תשתעממו)

פרולוג: כשדיסני פוגשת את הבית הלבן

בארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (כולל האפשרות להיבחר שוב אחרי שהפסדת), הכל חוזר על עצמו – רק עם קצת יותר איפור, פחות בושה, ויותר ציוצים.
וכך, ברגע אחד של דמוקרטיה מופרזת, חזר האיש, האגדה, והעניבה הארוכה בעולם: דונלד ג'ון טראמפ – לקדנציה שנייה.

נשיא לשעבר, נישא בידי גלים אדומים, אדומים מכעס, זעם או רק מכובעים של MAGA – תלוי בעיני המתבונן – שב לקדמת הבמה כמו טום קרוז בגיל 70 בסצנת אקשן שהוא כתב בעצמו.

אבל הפעם זה שונה. אולי.

טראמפ 2.0 – פחות פילטר, יותר קונספירציה (ואולי גם קצת רצינות)

אם בקדנציה הראשונה טראמפ היה כמו ילד שקיבל את המפתחות לפארק השעשועים ושיחק ברכבת ההרים עם עיני דולפין, בקדנציה השנייה הוא נכנס כבר עם מפה, תוכנית פעולה, ומפתח סודי לחדר שבו שומרים את הציוצים הלא מצונזרים.

השאלה המתבקשת היא: האם טראמפ 2.0 הוא אדם חדש?

והתשובה: כמובן שלא. זה טראמפ.

אבל אולי הוא גרסה מעט פחות אגרסיבית. אולי. הוא מבין עכשיו את החוקיות של המשחק, מי הבירוקרטים, איך לשרוד יותר משבועיים בלי לפטר את יועץ הביטחון הלאומי. אולי הוא אפילו למד להבחין בין תדרוך מודיעיני לבין פתיח למערכון ב"סאטרדיי נייט לייב".

העולם מגיב – צחוק, פחד, ובעיקר בלבול

ברחבי העולם נשמעו תגובות נרגשות לקאמבק הגדול:

• בריסל שלחה מברק מזועזע באנגלית, צרפתית ותחינה שקטה בגרמנית.

• ולדימיר פוטין נצפה בוהה בחלון ואומר "הוא באמת עשה את זה…".

• הישראלים, לעומת זאת, שלפו מיד חולצות "טראמפ עושה שלום", הקימו רחוב חדש בשדרות טראמפ, ושוב התחילו לבדוק אם אפשר לגרום לו להתעניין שוב בגולן.

בעולם שבו הפוליטיקה נראית כמו עונה 38 של "האח הגדול – גרסת מועצת הביטחון", טראמפ מציע משהו פשוט: הריאליטי הוא לא מחוץ לבית הלבן – הוא בתוך הבית הלבן.

הסוגיות החשובות – כלכלה, הגירה, ופגישות עם קניה ווסט

נראה שבקדנציה השנייה טראמפ בא נחוש יותר. הוא דוחף חוקים, חותם צווים, ונואם כמו מי שברגע אחד יכול לעבור מנאום לאומה לשיחת TED על איך לקנות נדל"ן בלי הון עצמי.

• בכלכלה, טראמפ חזר עם סיסמאות כמו "Make Inflation Great Again!" (או לפחות "יותר בשליטה"). הוא מנסה להחזיר מפעלים לאמריקה, שזה אומר לשכנע יצרנים סינים שיותר משתלם להם לעבור לאלבמה.

• בהגירה, הוא מדבר על "חומה 2.0", גרסה דיגיטלית שבה בינה מלאכותית מזהה מהגרים לפי כובע מצחייה וטון דיבור.

• בביטחון, הוא טוען שיפתור את סכסוך אוקראינה־רוסיה תוך רבע שעה וטלפון אחד ("אני מכיר את ולד, הוא לא רע, הוא רק צריך לשמוע קול חם").

• ובתרבות, הוא נפגש שוב עם קניה ווסט. אולי למען האומה, אולי כי פשוט התגעגעו.

הנשיא עם הכובעים – והוא מוכן לשחק שוב

אין לטעות – טראמפ עדיין אותו טראמפ. הוא אוהב להיות המרכז, מצלמה, סאונדבייט וקליקבייט. הוא יודע שהעולם מחולק לשניים: מי שלא יכול לסבול אותו, ומי שמאמין שהוא המשיח עם פן כתום.

אבל כאן מגיע הטוויסט: בקדנציה השנייה שלו, יש תחושת שחרור. הוא לא צריך להרשים אף אחד. אין עוד בחירות. אין עוד "מה יגידו הפרשנים".
הוא פשוט עושה מה שהוא רוצה – שזה, באופן פרדוקסלי, מה שתמיד עשה. רק שעכשיו הוא כבר לא מעמיד פנים שהוא מתלבט.

ובדיוק אז – כשהכל נראה כמו פארודיה – קורה משהו מפתיע:
המדדים משתפרים, כמה עסקים באמת חוזרים הביתה, הסכם מדיני פה, הצהרה יוצאת דופן שם – והתקשורת שוב מופתעת.

כי טראמפ, ברגעים מסוימים, כשהוא לא עסוק בלקרוא לכתבים "אויבי העם", מסוגל לשחרר כמה צעדים שלא היו עוברים לולא הוא.

העונה השנייה שלא ידענו אם רצינו, אבל קיבלנו

אז הנה הוא, טראמפ של הקדנציה השנייה:
פחות שוק, יותר שואו. פחות ציוצים, יותר שידורים חיים. יותר שליטה, פחות פילטר.
ובדיוק כמו כל סדרת ריאליטי טובה, אתה לא בטוח אם אתה אוהב את זה, שונא את זה, או פשוט לא מצליח להפסיק להסתכל.

כי בסופו של דבר, טראמפ הוא לא רק נשיא – הוא ז'אנר.
ומה לעשות, באמריקה כמו באמריקה – כשיש דרמה, כולם נשארים לראות מה קורה בפרק הבא.