איך אנחנו לא באמת מחליטים כלום

ברוכים הבאים לישראל, המדינה שבה כל נושא מחלוקת זוכה לדיון מעמיק, שיח ציבורי נוקב, ועשרים סבבים של יועצים משפטיים – כדי שבסוף… לא יקרה כלום.
אנחנו מדינה ריבונית עם צבא, דגל והמנון – אבל בכל מה שקשור להחלטות קשות, אנחנו מעדיפים לשחק "כיסאות מוזיקליים של סמכויות".

🗳 משאל עם – נשמע דמוקרטי, נכון?

רק אל תגיד את זה בקול רם ליד ח”כ מהאופוזיציה, הוא יתפרץ עליך עם:
"אנחנו לא שווייץ!"

מצד אחד, משאל עם נשמע כמו פסגת הריבונות. מצד שני – בישראל, כל דיון על משאל עם נמשך יותר מההצבעה עצמה (שלא מתקיימת).
דוגמה: החוק על משאל עם בעניין שטחים. עבר! מרגש! חגיגה!
ואז?
הוחלט שאם מדובר בהסכם שלום – אולי לא צריך משאל עם. ואם זה כן כולל חילופי שטחים – אולי זה כן. ואם זה מול הפלסטינים – תלוי כמה אתה מאמין בסטטיסטיקה ובמה אמר בגין ב-1978.

בקיצור:
משאל עם בישראל הוא כמו חופשה עם כל המשפחה – כולם מדברים על זה, כולם רבים על זה, ובסוף אף אחד לא נוסע.

👩‍⚖️ בג"ץ – השופט העליון של כל החלטה שלא נעים להחליט

כשהכנסת לא מצליחה להחליט והממשלה לא רוצה להחליט – מי יחליט?
נכון מאוד: בג"ץ.
כי למה שהרשות המחוקקת תתמודד עם המציאות, אם אפשר להעביר את האחריות לרשות השופטת?

-- פרסומת --

כך קורה ש:

• סוגיות של דת ומדינה? → בג"ץ.

• מינוי שרים עם כתבי אישום? → בג"ץ.

• האם מותר למכור חמץ בבית חולים באפריל? → בג"ץ.

• האם צריך להפסיק לכרות עצים כדי לבנות חניון בגבעתיים? → גם בג"ץ!

לא משנה על מה הוויכוח – תמיד מישהו יגיד:
"נחכה לראות מה יפסוק בג"ץ."
כי ככה זה כשיש לך מערכת פוליטית עם חרדת קבלת החלטות.

🧠 ועדת מומחים – שם קוד ל"נדחה את זה לאחר כך"

כשמשהו נפיץ מדי, מסובך מדי או סתם לא נעים – מקימים ועדה.
ועדות הן דרך מעולה להיראות רציניים, בלי להתחייב לדבר.

מוכר לך?

• משבר הקורונה? ועדת בדיקה.

• מחירי הדיור? ועדה בין-משרדית.

• יחס המדינה לפריפריה? ועדת מומחים בראשות אדם מהמרכז.

• מה לעשות עם החינוך? עוד ועדה, ואם צריך – תת-ועדה.

הסוד הוא כזה:
כל ועדה באה עם המלצות. אבל המלצות, כפי שהשם מרמז, הן רק המלצות.
הן לא מחייבות. הן יפות על הנייר. הן נשלחות לוועדת משנה של הכנסת – ושם הן מתות, בשקט, בין קלסר למדפסת.

🌀 ואז מגיעה המסקנה הגדולה: אנחנו לא באמת אוהבים להחליט

למה?

1. כי כל החלטה מחייבת מישהו לשלם מחיר פוליטי.

2. כי לכולם יש טיעון, אבל אף אחד לא רוצה את האחריות.

3. כי אם לא מחליטים – תמיד אפשר להאשים מישהו אחר.

ולכן, השיטה הישראלית היא כזו:

• אם זה נוגע לדת? → שימור הסטטוס קוו.

• אם זה נוגע לביטחון? → דחייה עד הפיגוע הבא.

• אם זה נוגע לחיים עצמם? → "בואו נבדוק את זה לעומק".

📜 בישראל, לא מקבלים החלטות. מקבלים ועדות.

ואם זה באמת דחוף – פשוט מעבירים את זה לבג"ץ, או מחכים שהעולם ייגמר.