איך אומרים "ביבי קינג" בפרסית?

ההיסטוריה מלאה באירוניה. זה מתחיל בכך שהעולם מצפה שנשיא ארה"ב ידע גיאוגרפיה בסיסית, ומסתיים בכך שהמזרח התיכון לומד לחייך. אבל אף אחד לא היה מוכן למערכה האחרונה של האופרה המזרח-תיכונית: בנימין נתניהו, האיש, האגדה, והפצצה – הופך לגיבור לאומי באיראן.

כן, זה לא טעות דפוס. נכון ליוני 2025, ראש ממשלת ישראל, האיש שבעשורים האחרונים עשה קריירה שלמה מהתראה מפני איראן גרעינית, הוא האדם הכי נאהב בשווקים של איספהאן. תושבים מצטלמים עם פוסטרים שלו, מוכרים ממתקים בטעם "ביבי־רימון", ויש אפילו להקה איראנית בשם "Likud Underground" שמבצעת קאברים לשירי מסע הבחירות שלו בפרסית.

נשמע מופרך? לא במזרח התיכון של היום.

התקיפה ששינתה הכול

בליל ה־13 ביוני 2025, בזמן שרוב הישראלים ניסו להבין אם זו אזעקה אמיתית או פרק נוסף של "האח הגדול", ביצעה ישראל תקיפה מדויקת על מספר מתקני גרעין עמוקים באיראן. אבל להפתעת כולם, במקום להתלקח למלחמה אזורית, התקיפה חוללה משהו אחר: מהפכה פסיכולוגית בקרב העם האיראני.

לא עברו יומיים, והאשטאג #MerciBibi הפך לוויראלי בטלגרם. תוך שבוע, מחאות עממיות פרצו תחת הכותרת:
"אם רק היה לנו ביבי משלנו"

-- פרסומת --

התברר שהרבה אזרחים באיראן – שהותשו מ־46 שנה של שלטון דתי, אינפלציה פסיכדלית, ומחירי ביצים שנושקים למחיר רכב – פירשו את התקיפה כעזרה מבחוץ. לא כהשפלה לאומית, אלא כהתערבות כירורגית לטובתם. כמו מישהו שמפיל את הדלת על הגנב בזמן שאתה קשור לכיסא.

ההיסטוריה מתחרפנת, אבל מחייכת

בעוד שבמערב ניסו לעכל את האירוניה ("ישראל תקפה – האיראנים חוגגים?"), ברחובות טהראן כבר קראו לקיוסק המרכזי בכיכר אזאדי "ביבי-מארט". עשרות צעירים התחילו ללבוש חולצות עם הכיתוב:
"Bibi Did What Khamenei Couldn’t – Wake Us Up."

אבל למה דווקא ביבי? הרי היה זה צה"ל, מערך המודיעין, תע"ש, אולי אפילו נפתלי בנט ששכח משהו באולפן. ובכן, התשובה פשוטה: מותג.

נתניהו כבר שנים מתפקד כמותג־על. האיש שאמר "איראן, איראן, איראן" יותר פעמים ממה שהאיראנים עצמם אמרו "פרס". הוא הפך אצלם לסוג של קונסטנטה, כוח טבע – כמו רוח חמסין, רק עם מיקרופון. אז כשמשהו זז באמת, היה ברור להם מי אחראי.

מאחמדינז'אד ועד רפורמיסטים – כולם בעד

ואז זה הידרדר – כלומר, התרומם.

• רפורמיסטים לשעבר החלו להצהיר שהם "ליכודניקים ליברלים".

• סוחרים בבזאר טענו שהם תמיד העריכו את יכולת הנאום של נתניהו, אבל שתקו כדי לא להסתבך עם המשמרות.

• מועדון כדורגל בשם "אסתגלל" הכריז שבמשחק הבית הבא שלהם, השחקנים יעלו עם סרט שחור שעליו כתוב:
  "Bibi – Our Persian Hope"

כן, הם באמת כתבו את זה באנגלית.

ביבי שוקל לפתוח שלוחה בטהראן

בליכוד, כמובן, לא נשארו אדישים. כמה יועצים הציעו לקדם את נתניהו לפרס נובל לשלום מטעם העם האיראני. אחרים התחילו לדבר על פתיחת "ליכוד איראן – סניף חו"ל". יאיר נתניהו, בנאום בטוויטר, הכריז שזה מוכיח מה שתמיד טען: "אנחנו בצד של העם האיראני, לא של האייתוללות – חוץ מהשמאלנים בארץ, הם תמיד בעד האייתוללות."

אפילו הליכודניקים הוותיקים החלו ללמוד פרסית בסיסית. למשל:
"אמונה במדינה היהודית" = ایمان به کشور یهود
"חמגשית עם קציצות" = کتلت با عشق

ומה הלאה?

אז האם ביבי באמת יהפוך לגורם מלכד בין עמים? האם נראה את ביבי שלום 2025 – קמפיין שיתופי ישראלי־איראני נגד דיקטטורות? האם ביום מן הימים יפתח מוזיאון נתניהו בטהראן, עם דמות שעווה שלו מצביעה על לוח גרעין?

לא בטוח. אבל דבר אחד ברור: במזרח התיכון, איפה שהכול הפוך, אין דבר יותר טבעי מלהפוך את האיש שכולם פחדו ממנו – לגיבור הבלתי צפוי של הרחוב האיראני.

ואם כבר – אולי כדאי לשקול לייצא אותו גם ללבנון. שמענו שגם שם יש דרישה לגיבור.

חיוך פרסי עם טעם של סאטירה

ברחובות טהראן היום, לצד הקריאות "מוות לאמריקה", נשמעת לעיתים גם הקריאה החדשה:
"זינדבאד ביבי!" – יחי ביבי!

לא בדיוק מה שהמוסד תכנן, ולא מה שנתניהו חלם עליו בנעוריו, אבל זה הסיפור שלנו. סיפור שבו תקיפה צבאית הופכת לרגע של תקווה.
סיפור שבו הומור, טירוף פוליטי ותקווה אזרחית מתערבבים כמו תה עם הל.
סיפור שמוכיח – שדווקא במקום שבו הכול בוער, יש רגעים שיכולים גם לחמם את הלב.

רק במזרח התיכון. רק עם ביבי.