ממים, טיקטוק ופוסט טראומה – ככה מצחיקים את הפחד

הבה נודה באמת המביכה והגאה גם יחד:
אם יש דבר אחד שישראלים עושים מהר יותר מהתראה של פיקוד העורף – זה מם.

הטיל עוד באוויר, האזעקה עוד מהדהדת – וכבר יש ציוץ:

"צבע אדום זה הקפאין החדש – מעיר אותך באמצע הלילה, מלחיץ אותך, ובסוף אתה סתם יושב ובהה בקיר."

וזה לא סתם בדיחה. זה כלי הישרדותי. ברוכים הבאים לתופעת הלוואי הכי חמודה, הכי עצובה, והכי ישראלית שיש: הומור מלחמתי בזמן אמת.

הסירנה מצלצלת – והממים נשלחים

פעם, היינו שולחים "שמור על עצמך אחי" או סמיילי עם ידיים מתפללות.
היום? אתה מקבל בוואטסאפ תמונה של כיפת ברזל עם משקפי שמש וכיתוב:

-- פרסומת --

“בייבי, תני לי ליירט אותך.”

ואחרי שלוש אזעקות ביום – זה נהיה שגרה:

• חצי מדינה רצה לממ"ד

• החצי השני רץ לסטורי

הרי אם לא העלית משהו באינסטגרם עם הכיתוב "אני והממד שלי" – האם בכלל היה טיל?

פוסט טראומה, גרסת טיקטוק

נכון, זה נשמע מופרך.
אבל באמת יש דבר כזה: פוסט טראומה עם פילטר כלבלב וכתוביות מצחיקות.

הדור הצעיר – זה שלא זוכר את “צוק איתן” כי הוא היה עסוק בגני חובה – הפך את החרדה לאמנות.
כל אזעקה היא הזדמנות לסרטון חדש:

• אתגר ריצה לממ"ד בזמן שיא

• ריקוד טילים עם תנועות של "כיפת ברזל בסטייל"

• מתיחה של סבתא עם רעש יירוט מהיוטיוב

כל אלה, כמובן, מלווים במוזיקת פופ ברקע ובכיתוב "לא מתכוונים לעצור את החיים, רק את השיגורים".

ההומור כהגנה נפשית – גרסת בן גוריון 2.0

אם בן גוריון היה רואה את זה, הוא אולי היה תופס את הראש –
אבל גם היה מבין: זה לא זלזול.
זה מנגנון ההישרדות הכי חזק שלנו.
הרי בואו נודה – המציאות פה לפעמים כל-כך לא נורמלית, שהבדיחה היא הדרך היחידה להבין שכן, אנחנו עוד שפויים איכשהו.

אנחנו צוחקים על דברים שאסור לצחוק עליהם, בזמן שאסור לצחוק – וזה מה שמציל אותנו.

ממים, אבל עם דמעות בפנים

לא הכל קליל. לפעמים, מאחורי כל בדיחה – יש רעד.
כי כשאתה מעלה מם על כך שילד לא הספיק ללבוש נעליים בזמן אזעקה, זה אולי מצחיק –
אבל זה גם מסך עשן דק של פחדים אמיתיים.

ובכל זאת, זה עדיף על שתיקה.
כי במדינה בה חלק מהחיים הם תדרוך ביטחוני, אין פלא שהתגובה היא גיף של ביבי רוקד או תינוק צורח ברקע פיצוץ.

הומור ישראלי הוא לא סטנדאפ – הוא הישרדות

אצלנו לא שואלים: "איך אתה מתמודד?"
שואלים: "שלחת את זה בקבוצה של 'שכנים בלי פאניקה'?"
ואם כן – סימן שאתה מתמודד.

כי ההומור הישראלי במלחמה הוא כמו תה עם נענע אצל סבתא:
לא באמת פותר, לא באמת מרפא – אבל עושה לך חם בלב לרגע.

אז תמשיכו לצחוק. גם אם זה כואב.

תעלו ממים, תעשו רילס, תכתבו בדיחות שחורות מדי – ותמשיכו להרגיש.
כי בתוך כל הבלאגן, הפחדים, האזעקות, הייאוש והעייפות – הצחוק הזה הוא לא בריחה.
הוא נשק לא קונבנציונלי. והוא שלנו.