דו"ח עתידני-אבולוציוני-חברתי-פסיכולוגי, ובעיקר סטנדאפ ביולוגי על אנושות עם 360 מעלות של בלבול
בין מוצרי החלב לפתק של מבצע על קטשופ, קלטתי: יש אנשים שהיית איתם בשיא האינטימיות – בחליפת שינה ועם פנים של 4 לפנות בוקר –
ועכשיו אתה לא בטוח אם זה לגיטימי לומר להם שלום.
בהתחלה הוא היה מין חדר צדדי כזה, בלי הרבה אישיות, בצבע שמנת משעמם, חלון קטן עם בריח כאילו גנוב מצוללת רוסית, ומיטה מתקפלת אבל אז בא הסבב, ופתאום – הממ"ד הפך ללב הבית.
הוא עומד מולי, הילד בן השבע, עם מבט רציני שמזכיר לי את סבא שלו – רק שפה אין מקטרת או כוס תה.
יש קופיקו בפיג'מה, טוסט חצי שרוף, ושאלה אחת ששולחת אותי לארבעה כיוונים של חרדה: "אבא, אם יש כיפת ברזל – למה יש אזעקות בכלל?"
החיים נמשכים, גם אם הפיד קצת תקוע – וזה בסדר לעזוב אותו מאחור
הפיד לא יודע מתי מספיק אבל אתה יכול לדעת.
ברקע, בכותרות, מתנגן הפזמון הקבוע: "שגרה מלאה בכל הארץ, למעט יישובים בטווח כזה או אחר."
בסוף, אחרי כל פיצוץ – ישראלים יודעים לעשות דבר אחד טוב באמת: לחלום על השגרה כאילו היא הדבר הכי מרגש שיש.
בזמן שהעולם מתהפך, אנשים רצים, אזעקות מייללות, ומדינה שלמה מתכווצת סביב מקלטים – יש יצור אחד שלא מתרגש מכלום. לא מטילים, לא מיירטים, ולא מהעובדה שאתה שוכב מתחת לשולחן בסלון עם קסדה על הראש.
זה החתול.
אם יש דבר אחד שלא משתנה גם במלחמה – זו הסבתא.
היא יכולה להיות בת 67 או בת 92, ממושב בדרום או מדירה ברמת גן – אבל דפוס הפעולה שלה נשאר זהה:
היא מחלקת אוכל, דאגות, ועצות לא רלוונטיות – בקצב מהיר יותר מקצב הירי של הג'יהאד האיסלאמי.
יש זוגות שמתחילים את הרומן שלהם בפריז, ליד מגדל אייפל, יש כאלה שנפגשים בשקיעה בחוף תאילנדי.
ואצלנו?
היא תפסה לו את היד במקלט של הסושי בר, רגע אחרי שהכיפת ברזל עשתה “פופ” בשמיים.
ברוכים הבאים לגן בזמן חירום – המקום שבו אין אויב ברור, רק ילדים עייפים, הורים מזיעים, וגננת אחת גיבורת-על עם יכולות אלתור של מפקדת סיירת.
