במדינה שבה כולם בטוחים שהם ראש הממשלה – עצם זה שיש עדיין מדינה
זו כנראה ההצלחה הכי גדולה שלנו.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
יש מדינות שבהן "עדכון חדשותי" פירושו שערורייה פוליטית, שינוי במזג האוויר או משחק כדורגל חשוב. בישראל, לעומת זאת, "עדכון חדשותי" הוא לעיתים קרובות משהו בנוסח:
"אזעקות במרכז, יירוטים בצפון, הציבור מתבקש להישאר בקרבת מרחבים מוגנים." וזהו. החיים ממשיכים.
בין מוצרי החלב לפתק של מבצע על קטשופ, קלטתי: יש אנשים שהיית איתם בשיא האינטימיות – בחליפת שינה ועם פנים של 4 לפנות בוקר –
ועכשיו אתה לא בטוח אם זה לגיטימי לומר להם שלום.
בהתחלה הוא היה מין חדר צדדי כזה, בלי הרבה אישיות, בצבע שמנת משעמם, חלון קטן עם בריח כאילו גנוב מצוללת רוסית, ומיטה מתקפלת אבל אז בא הסבב, ופתאום – הממ"ד הפך ללב הבית.
הוא עומד מולי, הילד בן השבע, עם מבט רציני שמזכיר לי את סבא שלו – רק שפה אין מקטרת או כוס תה.
יש קופיקו בפיג'מה, טוסט חצי שרוף, ושאלה אחת ששולחת אותי לארבעה כיוונים של חרדה: "אבא, אם יש כיפת ברזל – למה יש אזעקות בכלל?"
החיים נמשכים, גם אם הפיד קצת תקוע – וזה בסדר לעזוב אותו מאחור
הפיד לא יודע מתי מספיק אבל אתה יכול לדעת.
ברקע, בכותרות, מתנגן הפזמון הקבוע: "שגרה מלאה בכל הארץ, למעט יישובים בטווח כזה או אחר."
בסוף, אחרי כל פיצוץ – ישראלים יודעים לעשות דבר אחד טוב באמת: לחלום על השגרה כאילו היא הדבר הכי מרגש שיש.
בזמן שהעולם מתהפך, אנשים רצים, אזעקות מייללות, ומדינה שלמה מתכווצת סביב מקלטים – יש יצור אחד שלא מתרגש מכלום. לא מטילים, לא מיירטים, ולא מהעובדה שאתה שוכב מתחת לשולחן בסלון עם קסדה על הראש.
זה החתול.
זה לא שהם גיבורים למרות מה שלימדו אותם. הם גיבורים בזכות מה שלימדו אותם — אהבת הארץ, מסורת, אחריות, כבוד. ערכים שנחשבים היום במערב לבושה חברתית, פה הם כרטיס הכניסה לחיים עצמם.
