הפוליטיקה הישראלית פרק 39: הוועדות
📜 הוועדות הן הלב הפועם של הכנסת – רק עם הרבה קפה, תקנונים וחוקים בתנור.
כאן לא נולדים הכוכבים, אבל כאן מנסחים את התסריט של ההצגה הגדולה.
📜 הוועדות הן הלב הפועם של הכנסת – רק עם הרבה קפה, תקנונים וחוקים בתנור.
כאן לא נולדים הכוכבים, אבל כאן מנסחים את התסריט של ההצגה הגדולה.
זו לא מדינה – זו פיקציה. זו לא תנועת שחרור – זו תעשיית סחיטה בינלאומית. והכרה במדינה כזאת היא לא "מעשה שלום" אלא פרס על טרור. כל מי שמרים יד בעד החלטה כזו אומר למעשה: "רצחתם, חטפתם, יריתם – קיבלתם גבול, דגל ומושב באו״ם".
📜 הכנסת היא כמו במה גדולה לתיאטרון פוליטי, עם עשרות שחקנים שמניעים את העלילה בכישרון רב – גם כשאין באמת קונצנזוס, או שבסוף מתקבלת החלטה מבולבלת.
אבל זה בדיוק מה שהופך את הכנסת למרכז הפוליטי הכי דינמי ומרתק בישראל.
בימי קדם, גבר היה נמדד לפי מספר הילדים שהעמיד. אחר כך – לפי מספר הקילומטרים שלחם בהם במילואים. היום? לפי כמה חריף הוא מסוגל לשים בפיתה בלי לקרוס לתוך אמבולנס.
📜 הקואליציה היא כמו להחזיק קערת זכוכית מלאה חרסינה בעודה נוסעת על כביש עם שוברי דרך.
היא מורכבת, עדינה, מתוחה – אבל גם הכרחית, כי בלי קואליציה אין ממשלה.
בין מוצרי החלב לפתק של מבצע על קטשופ, קלטתי: יש אנשים שהיית איתם בשיא האינטימיות – בחליפת שינה ועם פנים של 4 לפנות בוקר –
ועכשיו אתה לא בטוח אם זה לגיטימי לומר להם שלום.
פעם, רכיבת אופניים הייתה עניין לילדים עם מכנסיים קצרים וברכיים פצועות … היום? זו דת.
והמקדשים שלה — לא נמצאים בירושלים, אלא על שבילים מאובקים בדרום, בירוק אינסופי של הכרמל, או בקטע מוזר באמצע נס ציונה שהפך פתאום ל"סינגל ברמת קושי בינונית־מאתגרת עם ירידות טכניות וסוויץ'בקים".
התור, גבירותיי ורבותיי, הוא אולי ההמצאה הגדולה ביותר של הציוויליזציה – אחרי הגלגל, הפלאפל והקרטיבים. ונדמה שאין מקום בו התור הופך להיות חוויה קיומית, רגשית ולעיתים אף טראומטית, כמו בבית המרקחת.
למה דווקא שם? כי בתור לקופת חולים קורה תהליך נדיר שבו זרים גמורים הופכים לקהילה, והתרופות הופכות לתירוץ לשיחה נפשית.
הרצח של צ’ארלי הוא לא רק טרגדיה אישית. זה פצע בחברה. אבל האמת הכואבת היא שהרצח התחיל מזמן – לא עם הכדור, אלא עם ההכפשות. שנים תקשורת מגויסת ציירה אותו כאויב. שנים באקדמיה הסבירו שהוא מסוכן. שנים ברשתות החברתיות ניסו להעלים אותו מהפיד שלנו.
וכשאתה מתייג אדם כ"איום לדמוקרטיה" מספיק פעמים – אל תתפלא אם מישהו ייקח את זה צעד אחד קדימה.
המוות של צ’ארלי קירק הוא לא רק סוף של פרק. הוא תחילתה של תקופה. אם עד היום היה אפשר להעמיד פנים שאנחנו חיים בתוך "שיח דמוקרטי", היום ברור שזה כבר לא ויכוח על רעיונות אלא מלחמה על עצם הלגיטימיות שלנו.
השאלה הגדולה היא לא מה נעשה עם המתנקש, אלא מה נעשה עם המורשת שצ’ארלי השאיר אחריו