זה אולי הדבר שהעולם המודרני הכי מפחד ממנו: אחריות.
כי הרבה יותר קל להגיד:"אני במסע של גילוי עצמי" מאשר להגיד: "יש לי חובה כלפי המשפחה שלי, העם שלי, והמסורת שלי"
"הכל צפוי והרשות נתונה" הוא לא משפט פילוסופי, הוא תיאור מצב.
החיים הם לא כאוס מוחלט, אבל גם לא תסריט סגור.
יש מסגרת, ובתוכה – חופש … לא אינסופי, אבל מספיק.
ל"ג בעומר לא הפך לאויב הסביבה, הוא פשוט הפך ליעד נוח.
אבל להפוך חג שלם ל"איום סביבתי" .. זה כבר קצת כמו לשרוף יער כדי להדליק נר.
ההבדל בין אתאיסטים לאגנוסטים איננו רק עניין תאולוגי. הוא משקף שתי דרכים שונות להתמודד עם אי־ודאות.
האתאיסט מחפש הכרעה, האגנוסטי מקבל את הספק … האחד נאבק בשאלה, השני חי לצידה.
אולי המילה "התעוררות" לא מדויקת … כי זה לא שהתעוררנו ממשהו – נזכרנו.
נזכרנו מי אנחנו, איפה אנחנו חיים … ומה המחיר של לשכוח.
כל פעם שמישהו אומר “זה לא האיסלאם, זה הקיצונים” – ההיסטוריה מגחכת בשקט
הקידוש הוא רגע שבו העולם עוצר. הכל נרגע. הנרות דולקים, הרעש נחלש, והיין נשפך (במכוון או בטעות).
זו מסורת בת אלפי שנים, אבל גם שיא של כל שישי בבית יהודי.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר גָּבְרוּ הָאִיּוּמִים מִטֶּהְרָאן וְהִתְקָרְבָה הַסַּכָּנָה אֶל סַף בִּלְתִּי נִסְבָּל, וַתַּחְלֵט יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא תְּמַתֵּן עוֹד. וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ: אִם לֹא אֲנִי לִי – מִי לִי, וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – מָה אֲנִי?
וְכָךְ יַעַמְדוּ זֶה מוּל זֶה יוֹרֶשֶׁת פָּרַס הָעַתִּיקָה וּמְדִינַת הַיְּהוּדִים שֶׁקָּמָה מֵחָדָשׁ; לֹא עוֹד סִפּוּר שֶׁל חֲצַר מְלוּכָה וּמִשְׁתֶּה, כִּי אִם מַאֲבָק שֶׁל עֹצְמָה, תּוֹדָעָה וְהַרְתָּעָה, לֹא עוֹד מְגִלָּה הַנֶּחְתֶּמֶת בְּמִשְׁתֶּה וּבְשִׂמְחָה, אֶלָּא פֶּרֶק פָּתוּחַ שֶׁעֲדַיִן נִכְתָּב..
הדת לא נעלמת – היא נודדת.
היא מחפשת מקומות שבהם אנשים עדיין רוצים לדעת למה הם קמים בבוקר.
