זה אולי הדבר שהעולם המודרני הכי מפחד ממנו: אחריות.
כי הרבה יותר קל להגיד:"אני במסע של גילוי עצמי" מאשר להגיד: "יש לי חובה כלפי המשפחה שלי, העם שלי, והמסורת שלי"
שעמום הוא לא אויב, הוא מבחן.
הוא הרגע שבו העולם מפסיק לצעוק, ואתה צריך להחליט אם יש לך משהו משלך להגיד
"הכל צפוי והרשות נתונה" הוא לא משפט פילוסופי, הוא תיאור מצב.
החיים הם לא כאוס מוחלט, אבל גם לא תסריט סגור.
יש מסגרת, ובתוכה – חופש … לא אינסופי, אבל מספיק.
ל"ג בעומר לא הפך לאויב הסביבה, הוא פשוט הפך ליעד נוח.
אבל להפוך חג שלם ל"איום סביבתי" .. זה כבר קצת כמו לשרוף יער כדי להדליק נר.
ההבדל בין אתאיסטים לאגנוסטים איננו רק עניין תאולוגי. הוא משקף שתי דרכים שונות להתמודד עם אי־ודאות.
האתאיסט מחפש הכרעה, האגנוסטי מקבל את הספק … האחד נאבק בשאלה, השני חי לצידה.
אולי המילה "התעוררות" לא מדויקת … כי זה לא שהתעוררנו ממשהו – נזכרנו.
נזכרנו מי אנחנו, איפה אנחנו חיים … ומה המחיר של לשכוח.
נניח שאתה יושב לך בעסקית בצהריים, כולך מוכן לרגע השיא – ואז המלצר שואל: "ומה תבחר – עם סלט או עם תוספת?"
זה הרגע שאתה מבין: המלחמה התחילה.
הגיע הזמן להכיר בזה: עישון פסיבי הוא אחד התחביבים הלא-רצוניים הנפוצים ביותר בעולם.
אנחנו לא בחרנו בזה, אנחנו לא נהנים מזה, אבל איכשהו כולנו משתתפים.
ה-S&P 500 הוא כמו ריאליטי כלכלי מתמשך: לפעמים מרגש, לפעמים משעמם, לפעמים מלא דרמות
כל פעם שמישהו אומר “זה לא האיסלאם, זה הקיצונים” – ההיסטוריה מגחכת בשקט
