מסה על יצור נדיר אך מוכר, שמגיע לתאילנד בלי לדעת אנגלית – ויוצא ממנה עם חברים מכל העולם, כוויות שמש וסיפורים לכל החיים
ילדים צריכים לדעת מי הם, מה עברו אבותיהם – לא בשביל להתנשא אלא בשביל להרגיש שייכות.
שבת בבוקר, השמש זורחת, הילדים צורחים, הכלב בורח, והשכנה מחליטה לפתוח קריוקי של עופר לוי ב-7:48 בדיוק. ובין כל ההמולה הזאת, יש רגע של חסד: אתה פותח את דלת המקרר ויודע – מחכה שם בורקס פטריות.
הפתרון לכל צרות האנושות, האקזיט של הפחמימות, הפסקת האש של הטעם – אולי אפילו הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם רק ניתן לו הזדמנות.
אם הצלחת לגדל ילדים, לשלם משכנתא ולשרוד את מחירי הקוטג' – אתה יכול גם להתחיל לרקוד סלסה, ללמוד טניס, או ללכת כל יום 20 דקות בלי למות.
מגן דוד בפח האשפה זה אומץ, אבל תמונה של ירושלים זה פרובוקציה ימנית
דני אבדיה הוא אולסטאר ישראלי – לא כי אמרו, לא כי החליטו
אלא כי הוא הרוויח את זה.
איך נהיה שבדיחה על דוסים נחשבת תרבות, אבל סמלים יהודיים זה פרובוקציה
פינק פלויד בנו חומה כדי לבקר אותה.
רוג’ר ווטרס? הוא פשוט עבר לצד שבו זורקים אבנים – ומשוכנע שזו עדיין אמנות.
יש תופעות שקורות לאט. יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות … ואז – יש את השפתיים בישראל.
אלה לא מחכות. הן קופצות קדימה כמו בלון באירועי יום העצמאות, רק עם פחות כחול־לבן ויותר ורוד־ניאון.
ישראל והאירוויזיון הם לא “רומן”.
זאת מערכת יחסים ממכרת, לא בריאה, אבל כזו שאנחנו לא מסוגלים לחיות בלעדיה. כמו הסיגריה של אחרי מילואים, או הצ'ייסר השלישי בשישי בלילה — אתה יודע שזה לא טוב לך, אבל אתה שם.
