"קורי העכביש" וקריסת הקונספציה האיראנית
איך איראן גילתה שישראל היא לא ג'וק במקלחת אלא דבור עצבני עם פצצת אטום
מאמר עמוק ומפוקח על הרעיון האיראני, הטעות האיראנית, והעכביש שלא מת מהדברה
איך איראן גילתה שישראל היא לא ג'וק במקלחת אלא דבור עצבני עם פצצת אטום
מאמר עמוק ומפוקח על הרעיון האיראני, הטעות האיראנית, והעכביש שלא מת מהדברה
איך הצליח גבר בריטי, הומו, שמרן, חובב וויסקי ונאומים ארוכים, להפוך לקול הצלול האחרון בעולם שאיבד את הקול
דאגלס מאריי – צדיק אחד בסדום
מה קורה כשהממסדים הוותיקים מבינים שהם כבר לא שולטים בנרטיב – ומחליטים להכות דרך מערכת המשפט
יש דמויות שנטועות כל כך עמוק בתרבות הישראלית, עד שנדמה שהן היו פה עוד לפני קום המדינה. עוד לפני תל אביב, לפני חומוס אבו חסן, אולי אפילו לפני דוד בן-גוריון והפומפדור. אחת מהן היא ללא ספק "האמא הפולניה" – מוסד לאומי, כוח טבע, יש שיאמרו: מדינה בתוך מדינה.
אותה אמא שאומרת "לא צריך, אני אמות כבר בצד" אבל כן צריכה, ועוד איך.
המשפט הזה – "חוזרים לשגרה" – הוא כנראה אחד המשפטים הכי ישראליים שיש.
הוא נאמר תמיד באותה נימה מזויפת של הקלה, מהולה בקצת חשש, עם קריצה שכולנו יודעים שזה שקר.
התקשורת בימינו היא לא רק מקור מידע – היא מערכת חינוך לאומית, רק בלי פיקוח.
והיא מלמדת אותנו שוב ושוב: אל תאמינו בעצמכם, אל תתגאו בצה"ל, אל תאמינו שאפשר לנצח. זה לא "נאור"
📜 ועדות הכנסת הן כמו מסעדה עם הרבה שפים, אבל כולם מחפשים קודם את הקופה הקטנה. כל דיון הוא מלחמה, כל הצבעה היא דרמה, וכל ועדה היא סיפור בפני עצמו. ובסוף? החוק שכולם דיברו עליו – עובר, אבל עם שינוי קטן: “בכפוף לתקנות שלא ינוסחו לעולם.”
הגרעין האיראני חטף פצצה לפרצוף. או שלוש. אולי גם משהו מהחלל.
ופתאום אנחנו, הישראלים, מצאנו את עצמנו מול שאלה לא פשוטה: עכשיו כשאין יותר גרעין איראני (זמנית, כן?), מה עושים עם כל הפחדים, האובססיות, והסרטים שראינו בלילה על אטום בטהראן?
הקיץ פה, המבצע פה, והמציאות – על אש גבוהה.
במדינה שבה כל חופש גדול מלווה במבצע קטן, נשאלת השאלה: אולי במקום לקרוא לזה “מבצע”, נקרא לזה פשוט בשם העונתי המתאים?
בזמן שאנשי משרד החוץ מטפחים את היונה הסעודית עם שיחת טלפון חמימה, משלוח של פיסטוקים וסטוריז עם ניחוח מדברי – תושבי הצפון בודקים אם היונה יכולה גם לעצור רקטות.