הכדורגל בישראל – קתרזיס לאומי
מאמר על נושא שהוא לא פחות מדת חילונית בישראל: כדורגל ישראלי.
הכדורגל בישראל: בין תיקו מאכזב למהפכה רגשית לאומית
מאמר על נושא שהוא לא פחות מדת חילונית בישראל: כדורגל ישראלי.
הכדורגל בישראל: בין תיקו מאכזב למהפכה רגשית לאומית
על האיש שגורם לכל מהדורת חדשות להישמע כמו פתיח של תוכנית ריאליטי: דונלד ג’יי טראמפ.
בין כתבי אישום לריאלטי של אלוהים – דמותו של איש כתום באומה מבולבלת
כוחות־על? יש לנו. יכולת הישרדות? שפע. תחפושות ביזאריות? כל שישי בבוקר במרכז תל אביב.
ומי צריך את מארוול כשיש לך את הדוד מהשכונה שמתעקש לתקן מזגן עם כפכפים?
📜 המנדט אצל הנשיא הוא כמו כדור משחק – עובר מיד ליד, כולם בועטים בו, ואף אחד לא מבקיע. כל פוליטיקאי בטוח שהוא זה שיקים את הממשלה, עד שהוא מגלה שבן בריתו דורש חצי מהממלכה וחופשה עם רכב צמוד. והנשיא? הוא רק רצה להדליק משואה בשקט.
אי שם בין מטולה לרהט, בינות לדיונות ולגבעות הבזלת, מתקיימת תופעה שאפילו הארוורד עוד לא הצליחה לפצח: הרגלי הלבוש של הישראלי המצוי. זה שמגיע לחתונה בחולצת פולו לבנה, הולך לריאיון עבודה בג'ינס קרעים, ובחורף (כלומר, פברואר אחד גשום) מתעטף בפוך כאילו מדובר באיסלנד.
מדובר באומה שדחתה את עניבת הצוואר כחלק מקונספירציה קולוניאלית, אמצה את נעלי הקרוקס כסמל לאומי, ומשדרת לעולם: "אנחנו לא מתלבשים בשבילך. אנחנו מתלבשים בשביל המיזוג."
📜 תוצאות האמת, כמו הפרומו של ריאליטי: אתה יודע שזה לא באמת משנה, אבל אתה לא יכול להפסיק לצפות. כולם מנצחים, אף אחד לא יודע להרכיב, הציבור נאנח – והפוליטיקה הישראלית מתכוננת לסיבוב הבא, עם אותם שחקנים, רק בסדר אחר.
יום הבוחר בישראל הוא הרבה יותר מהליך דמוקרטי. זה יום שבו עם שלם יוצא לרחובות, לאו דווקא כדי לשנות, אלא כדי להרגיש שהוא עדיין שותף בסדרה הזו שנקראת "מדינה".
זה היום שבו התור בקלפי מרגיש כמו תור לאבטיח בסופר – עם תחושת שליחות, אבל בלי הבטחה לסיום מתוק.
הבחירות – או איך תוך שלושה חודשים שכחנו מי נגד מי, למה ולכמה זמן