"באנו חושך לגרש" – ישראל והמערב במאה ה־21: בין אור התבונה לפנס הסלולרי
המערב שכח את עצמו … ישראל זוכרת יותר מדי
והאור? הוא עדיין שם – אבל צריך אומץ כדי להדליק אותו.
המערב שכח את עצמו … ישראל זוכרת יותר מדי
והאור? הוא עדיין שם – אבל צריך אומץ כדי להדליק אותו.
פוסט עם קורטוב הומור וקורטוב עצב על הפער המפליא בין שתי מילים שלא באמת דומות, אבל משום מה מתויגות כ"אותו דבר":
הקרע לא ייסגר בנאום, לא בפוסט פיוס ולא בחיבוק מזויף באולפן.
הוא ייסגר רק כשצד אחד יפסיק לשקר או כשצד שני יפסיק להתנצל
“באנו חושך לגרש” זה לא שיר ילדים – זו תפיסת עולם.
ומי שלא אוהב את זה מוזמן להמשיך להתלבט על זהות מגדרית בזמן שאנחנו מגינים על זהות לאומית
טור שמתבונן בעין פקוחה ובעין קריצה על ההבדל שבין חרד"ליות פתוחה — לבין פרוגרסיביות סגורה, שדווקא מתהדרת ב"פתיחות":
האירוניה ההיסטורית שבה “מבול אל-אקצה” הסתיים במבול של סופת הגשמים ביירון בעזה – בלי לייפות, בלי להתנצל, אירוניה מוסרית, סאטירה מרירה, והתחושה הישראלית שהמציאות עצמה מגיבה לפשע הנוראי של השביעי לאוקטובר.
הנקמה הפואטית־סמלית של המציאות / ההיסטוריה / הטבע ולמאמינים – נקמה שהגיעה מכוחות של מעלה …
יש חגים גדולים, יש חגים חשובים, ויש את חנוכה – החג שהמציא את עצמו מחדש כל דור מחדש: פעם סיפור גבורה לאומי, אחר כך נס שמן, אחר כך חג ילדים, אחר כך חג סופגניות ב-15 שקל.
הדבר היחיד שנשאר קבוע? שאנחנו בטוחים שאנחנו המצאנו את האור.
זוכרים את הימים היפים, כשגשם היה פשוט… גשם? כששמיים אפורים קיבלו לכל היותר הערת שוליים כמו “קחו מטרייה”, ולא מבזק חירום בעמוד הראשי שגורם לך לחשוב שחייזרים נחתו בקניון איילון?
אם יש מוסד שפעם היה מגדלור של ידע, ועכשיו נראה יותר כמו פנס שבור בפארק דרום תל אביב – זו האקדמיה.
כי מה שפעם היה מקום שבו חיפשו אמת, היום הוא מקום שבו מחפשים את הזהות שלך – כדי לדעת אם מותר לך לדבר.
והפעם טור סאטירי, חריף אך לא מתלהם, שמבקש לעסוק באחת הסיסמאות הפופולריות של העידן ההומניסטי־רלטיביסטי