אינטליגנטי is סקסי אתר אקטואליה סאטירי

פרק 6: דיפלומטיה זה לא פיצוחים
על האו"ם, ברלין, בריסל וביידן – ולמה כל כך קשה להם לומר "ישראל צדקה". כולל ראיון דמיוני עם נציג איטליה באו"ם שלא מבין למה יש הבדל בין פסטה לפצצה גרעינית.

כל מי שישב פעם שעה וחצי במקלט עם 11 דיירים, שני תינוקות ורדיו קטן שצורח "האזעקה הסתיימה – ניתן לצאת" כל חמש דקות – יגיד לכם את האמת: הדבר הכי מאיים במלחמה – זה שהעובש במקלט ייצא ממנה עם יותר נוכחות ציבורית מהרמטכ"ל.

פרק 5: האייטולה והאייטם
איך האיראנים מתמודדים? ניסיון התנקשות בטכנאי גרעין שלא הספיק לשים דאודורנט. תיעוד ההפגנות בטהראן, הפייקים ברשת, וסיקור "CNN פרסית" – הערוץ שמפחד משני דברים: האמת והאינטרנט.

פרק 4: המשקפיים של לפיד והמשקלים של ביבי
על הפוליטיקה הפנימית: הימין חוגג, השמאל מגמגם, גנץ בוחן חזרה, וסער מחפש איפה שוכחים אותו. שיחה דמיונית בקבינט עם ביבי, דרעי, בן גביר וגלנט – כולל הרפליקות האבודות.

ברוכים הבאים למקום הכי צפוף, הכי מאוורר (בזכות מאוורר של 60 ש"ח מאייס) והכי ישראלי במדינה: הממ"ד.
המרחב המוגן הדליק, שמסוגל להכיל משפחה של שישה, שלושה סירים, כלב, חתול, עגלה, שמיכת פוך – ושתי דודות שבטוחות שהפיצוץ הבא יגיע מהצד של הגדר, או מהצד של הגיסות.

בשנת 2025, אילון מאסק כבר מזמן אינו רק יזם. הוא גם פועל בניין של מאדים, גיבור-על של רדיט, בעל טוויטר (סליחה – X), שדרן חצי-רציני של רעיונות אבסורדיים, ואולי – במידה מסוימת – גירסה טכנולוגית של המלט: מהנדס חכם, שואל שאלות גדולות, ולפעמים שוקל אם להיות או פשוט לצייץ שטויות באמצע הלילה.
אז מה באמת עובר על אילון מאסק? האם הוא גאון לא מובן? שחקן שחמט תלת-ממדי? טרול מיליארדר עם מנוי כחול משלו? בואו נצלול לתוך מוחו – או לפחות נעמוד מחוץ לדלת ונציץ מהחור של המנעול.

פרק 3: כשתל אביב פגשה את איספהאן
ביקור באולפנים – איך מדווחים על מבצע מוצלח בתקשורת שחוששת שמישהו יצא מרוצה? כולל פירוק לשפה: "הישג טקטי", "משמעות אסטרטגית", ו"איראן שוקלת". שוקלת מה? דיאטה?

נכון, יש טילים, יש רחפנים, יש תקיפות אוויריות שגורמות לווייז להיכנס לפאניקה. אבל בזמן שאנחנו נלחמים בשדות הקרב, בשמים, בים, בסייבר ואפילו במועצת הביטחון – יש עוד חזית אחת שנשכחת מהשיח הציבורי:
משחק "ארץ-עיר".
ולא סתם משחק. מדובר בזירת הקרב האמיתית של האומה. זו שממנה צומחות דיפלומטיות משפחתיות, משקעים בילדות, טראומות מניקוד, ותחושת לאומיות עזה שמתרכזת כולן בשאלה אחת:
"איראן – מותר לכתוב או שהיא כבר לא נחשבת?"