פעם, כשאמרת “אינטלקטואל”, דמיינת מישהו שיושב בספרייה עם שפם, פותח כרכים עבי כרס, שואל שאלות עמוקות ומנסה להבין את נפש האדם.
היום, אינטלקטואל זה מי שיש לו מנוי ל"הארץ", שלושה מאמרים באוניברסיטה הפתוחה – ודעה מוצקה על למה אתה, שגר בנתיבות, פשוט לא מבין מורכבויות.
אנחנו אוהבים את המדינה הזאת, כי היא שלנו.
עם כל הבלגן, העומס, היוקר והטירוף … ואולי דווקא בגלל זה.
ישראל והאירוויזיון הם לא “רומן”.
זאת מערכת יחסים ממכרת, לא בריאה, אבל כזו שאנחנו לא מסוגלים לחיות בלעדיה. כמו הסיגריה של אחרי מילואים, או הצ'ייסר השלישי בשישי בלילה — אתה יודע שזה לא טוב לך, אבל אתה שם.
אמריקה גילתה שחמאס הוא לא תנועת נוער.
היא החליטה לא לתת ויזה למי שתמך בטבח.
אחד המקצועות הכי מוזרים, הכי מאיימים, והכי… ישראליים שיש: פקחי האוטובוסים.
אז בוקר טוב כרטיסים בבקשה …
יש מושג כזה בישראל: "אחדות".
הוא כמו חמין בקיץ – כולם מדברים עליו בחיבה, אף אחד לא באמת מוכן לשלם עליו את המחיר.
פעם חיפה הייתה “פסיפס דמוגרפי". היום היא יותר כמו קיר גרפיטי אחרי הפגנה:
כולם בטוחים שהם יודעים מי צייר, אף אחד לא מודה, ורק דבר אחד ברור – משהו כאן השתנה, וזה לא רק מחירי הנדל״ן.
מחאה אמיתית היא כוח אדיר בדמוקרטיה, אבל כשכל שני וחמישי חוסמים לך את נתיבי איילון בשם ערכים שכתובים בערבית – כדאי לשאול:
"מי באמת מוחה פה – ומי פשוט מנסה להנדס אותך?"
יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל — אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי, ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.
הוא מיתוס, הוא מותג, הוא כרטיס הביקור הלאומי, הוא הציניות שלנו, החוצפה שלנו, התעוזה שלנו.
והוא הסיבה שכל אויבינו מתעוררים בלילה ומוודאים שהרכב שלהם לא מתחיל לדבר עם מבטא ישראלי.
