הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
"סליחה, אני רק שאלה" – כך מתחילים בארץ רוב הרגעים שלא ייגמרו טוב.
מדובר באחת מההברקות הפסיביות-אגרסיביות הגאוניות ביותר של התרבות הישראלית: משפט שמתחיל בנימוס קליל, ומסתיים בדרמה משפטית, שיימינג ציבורי או טור ויראלי בפייסבוק.
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה
אחרי שהכרנו את המפלגות, הפוליטיקאים, העיתונאים, והציבור – הגיע הזמן לדבר על התופעה הכי ישראלית אחרי חומוס ופקק בכביש 1: מחזוריות פוליטית. אותה לולאת זמן נצחית שבה הכול משתנה – כדי להישאר בדיוק אותו דבר.
כשחושבים על זה, אין כלי שמסמל טוב יותר את הדינמיקה הישראלית־פלסטינאצית מאשר דחפורי ה־D9: חפירה מתמדת במציאות, עם הרבה רעש, אבק וקצת הומור שחור בצד
כשמערכת החינוך מתעקשת ללמד “חשיבה חופשית” – אבל רק מסוג אחד
חוק הרייטינג הוא לא רק רפורמה תקשורתית – הוא סמל לשינוי עמוק בחברה הישראלית.
פחות אמונה בוועדות, יותר אמונה באנשים – פחות מספרים, יותר אינטואיציה – פחות "כמה ראו", יותר "מה ראו".
הציבור הוא הריבון, המלך, הפוסק האחרון – וגם זה שיתחרט בעוד שלושה חודשים.
הוא ציני אך נאיבי, עצבני אך אדיש, וחשוב מכל – הוא לעולם לא אשם.
השמאל למד לנצל את הערוצים של הקהל הנותן: תוכניות בוקר עם זווית פרוגרסיבית, טוק־שואו שיושבים בהם פרשנים בעלי עמדה אידיאולוגית, וזמן שידור שמותאם לניצולת גבוהה של הצופים שמזדהים.
התוצאה: ה"מסר השמאלי" אינו רק נשמע — הוא משוכפל בתוך ענפי השיח (קולנוע, תרבות, חינוך) ונכנס לחדרי המגורים כמשהו שבאופן טבעי "חף ביקורת". כך נוצרת תקשורת המגדירה מה נחשב לנורמלי — וזה נשק תודעתי במשמעותו הפוליטית.
חאבייר מיליי הוא תופעה: שילוב של קומיקאי פוליטי עם כלכלן קפיטליסט שמאמין באידיאולוגיה של חירות אישית אך לא מתבייש לבחור צד בזירה הבינלאומית. בעידן שבו מנהיגים רבים מעדיפים לעמוד על הגדר מול אנטישמיות, מיליי בחר לטפס על הגדר עם דגל ישראל ביד ועם מסור חשמלי בשנייה.
