מדינה יהודית ודמוקרטית – או מדינת בג"ץ והארץ?
אי אפשר לשמר דמוקרטיה שבה השופטים שופטים את העם – במקום שהעם יבחר את מנהיגיו. אי אפשר להמשיך במציאות שבה כל יוזמה לאומית, כל רפורמה שמרנית, כל חוק בעל צביון יהודי – מיד מועברת למסננת של יועצים, פרקליטים, ובסוף – 15 אנשים שמרגישים כמו חבר מושבעים עליון של מדינה שאין להם בה אפילו דגל.
ברוכים הבאים לגן בזמן חירום – המקום שבו אין אויב ברור, רק ילדים עייפים, הורים מזיעים, וגננת אחת גיבורת-על עם יכולות אלתור של מפקדת סיירת.
יש יחסים שאחרי זמן מסוים מפסיקים להיות רומנטיים והופכים לקצת… חונקים.
אתה כבר לא בטוח אם אתה בזוגיות – או באומנה . . . וזה פחות או יותר המצב בין ישראל לארצות הברית.
מה מנסים למכור לנו בשם השלום – ואיך כל הסכמי השלום נראים כמו מבוא לעוד מלחמה ?
כי כרגע, כל הסכם שלום הוא פשוט המבוא לפרק הבא בסדרת הדרמה: "עוד מלחמה, עוד תדהמה – ושלום חדש שנמכר במבצע"
“הם לא יודעים מה זה ערכים” , “הם רק במסכים” , “הם לא בנויים כמו פעם"
הדור הזה … הוא שמע הכל. והוא לא התווכח.
הוא גם לא נעלב … הוא פשוט הלך והוכיח.
הם לא שורפים את המדינה כדי להזדהות עם פלסטינים.
הם שומרים עליה — גם כשאחרים מבפנים בועטים בה.
המערכת ניסתה לחנך אותם מחדש.
אבל הם חינכו את עצמם — בחזרה.
במערב, ילד בן 20 מחפש את עצמו.
בישראל? ילד בן 20 כבר יודע בדיוק מי הוא: מפקד כיתה, מפתח בקוד, או נהג זחל"ם בלבנון. וגם – בן, אח, חבר, לוחם, ואזרח במדינה שבה אין זמן להתפנק על זהות נזילה.
הם לא מושלמים. הם בני אדם, אבל כשאתה רואה איך הם מתנהלים ברגעי אמת — אתה מבין:
הם רק נראים בני 20. הם נושאים מדינה שלמה על הכתפיים.
אף אחד לא נתן להם קרדיט. לא התקשורת, לא האקדמיה, לא הפוליטיקאים, אז הם פשוט יצאו להוכיח.
וזהו הסוד של הדור הזה: הוא לא צריך שיאמינו בו כדי לפעול. הוא פשוט מאמין בעצמו. ובארץ הזו. ובכם.
