עלילות הטלפון של הפצ"רית בארץ "לעולם לא"
במדינת ישראל יש מגפה מסתורית של טלפונים שנופלים בדיוק ברגע הלא נכון.
תשאלו את בכירי המשטרה, הפרקליטות, הצבא – כולם חולים באותה מחלה: “דלקת טלפון נייד רגיש מדי.”
במדינת ישראל יש מגפה מסתורית של טלפונים שנופלים בדיוק ברגע הלא נכון.
תשאלו את בכירי המשטרה, הפרקליטות, הצבא – כולם חולים באותה מחלה: “דלקת טלפון נייד רגיש מדי.”
כשהנאיביות פוגשת את המציאות, ומגלה שהיא חבשה כיפה וקיבלה סכין בגב
אם יש משהו שאירופה יודעת לעשות טוב – חוץ מלזקק אלכוהול – זה לחלק מוסר.
מאות שנים של כיבושים, מלחמות עולם, ג'נוסיידים קולוסאליים – והיום? הם הומניסטים. נאורים. אחראים מוסרית.
האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.
למה מותר לכולם להיות גאים – חוץ ממך
תארו לעצמכם עולם מוזר, כמעט דמיוני – יום אחד אתה מתעורר, פותח חדשות — ואין פסיקה חדשה של בג"ץ שקובעת מה הממשלה צריכה באמת לעשות, מי רשאי להיות שר, ואיזה סוג קפה מותר למזוג בישיבות ממשלה.
אין עתירה על מדיניות ביטחונית, אין התערבות בהרכב הקואליציה, אין פסק דין שמפרש מחדש את משמעות המילה "חוק".
רבין נרצח – וכולנו הפסדנו, אבל מי שניסה להפוך את הרצח למטבע פוליטי תמידי, הוא זה שבאמת הרג את האפשרות לשיח בריא.
שלושים שנה אחרי, אולי הגיע הזמן להפסיק את הפסטיבל, ולהתחיל להבין שהדמוקרטיה לא נרצחה אז — היא פשוט נחטפה מאז
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
"סליחה, אני רק שאלה" – כך מתחילים בארץ רוב הרגעים שלא ייגמרו טוב.
מדובר באחת מההברקות הפסיביות-אגרסיביות הגאוניות ביותר של התרבות הישראלית: משפט שמתחיל בנימוס קליל, ומסתיים בדרמה משפטית, שיימינג ציבורי או טור ויראלי בפייסבוק.
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה