אחרי שהכרנו את המפלגות, הפוליטיקאים, העיתונאים, והציבור – הגיע הזמן לדבר על התופעה הכי ישראלית אחרי חומוס ופקק בכביש 1: מחזוריות פוליטית. אותה לולאת זמן נצחית שבה הכול משתנה – כדי להישאר בדיוק אותו דבר.
כשחושבים על זה, אין כלי שמסמל טוב יותר את הדינמיקה הישראלית־פלסטינאצית מאשר דחפורי ה־D9: חפירה מתמדת במציאות, עם הרבה רעש, אבק וקצת הומור שחור בצד
כשמערכת החינוך מתעקשת ללמד “חשיבה חופשית” – אבל רק מסוג אחד
חוק הרייטינג הוא לא רק רפורמה תקשורתית – הוא סמל לשינוי עמוק בחברה הישראלית.
פחות אמונה בוועדות, יותר אמונה באנשים – פחות מספרים, יותר אינטואיציה – פחות "כמה ראו", יותר "מה ראו".
הציבור הוא הריבון, המלך, הפוסק האחרון – וגם זה שיתחרט בעוד שלושה חודשים.
הוא ציני אך נאיבי, עצבני אך אדיש, וחשוב מכל – הוא לעולם לא אשם.
השמאל למד לנצל את הערוצים של הקהל הנותן: תוכניות בוקר עם זווית פרוגרסיבית, טוק־שואו שיושבים בהם פרשנים בעלי עמדה אידיאולוגית, וזמן שידור שמותאם לניצולת גבוהה של הצופים שמזדהים.
התוצאה: ה"מסר השמאלי" אינו רק נשמע — הוא משוכפל בתוך ענפי השיח (קולנוע, תרבות, חינוך) ונכנס לחדרי המגורים כמשהו שבאופן טבעי "חף ביקורת". כך נוצרת תקשורת המגדירה מה נחשב לנורמלי — וזה נשק תודעתי במשמעותו הפוליטית.
חאבייר מיליי הוא תופעה: שילוב של קומיקאי פוליטי עם כלכלן קפיטליסט שמאמין באידיאולוגיה של חירות אישית אך לא מתבייש לבחור צד בזירה הבינלאומית. בעידן שבו מנהיגים רבים מעדיפים לעמוד על הגדר מול אנטישמיות, מיליי בחר לטפס על הגדר עם דגל ישראל ביד ועם מסור חשמלי בשנייה.
מזוזה, כן, מזוזה. תתפלאו כמה עומק יש בקופסה הקטנה הזאת שדבוקה למשקוף ונראית כאילו היא שומרת סוד.
היא לא סתם חפץ. היא פסיכולוגית, שומרת סף, סוכן מוסד, ומכשיר GPS רוחני – הכל בקופסה בגודל של טוש פרמננט
באמצע 2025 אירופה חווה תהליך של "ימיניזציה אלגנטית": המפלגות הלאומיות לובשות חליפות, מתנצלות על חטאי העבר, ומתמסרות לסלפי עם דגלי ישראל. ישראל מצדה נהנית מהתמיכה כל עוד היא מתורגמת להצבעות באו"ם ולגיבוי במאבק נגד חמאס ואיראן.
מרקו רוביו של 2025 הוא לא הפוליטיקאי המבריק של 2016 שניסה להיות נשיא. הוא הפך ללוחם ותיק, אולי פחות נוצץ אבל יותר חד, עם עמדות ברורות נגד אויבי ישראל ונגד צביעות המערב.
