אל תדברו איתי "על הבוקר": מונולוג של אדם שנלחם על זכותו לשתוק עד עשר
בואו נתחיל בכנות:
אני לא שונא אנשים. אני פשוט שונא אנשים על הבוקר. תנו לי שעה-שעתיים, קפה או שניים, מבט עייף לרצפה, עשרים דקות של שקט מוחלט, ואז אולי – אולי! – נוכל להחליף מילה. עד אז? מי שפותח איתי שיחה לפני שהשמש מתייצבת טוב-טוב מעל קו האופק, מסכן את בריאותו הפיזית ואת יחסינו הדיפלומטיים.
הקונספירציה של האנשים הנורמליים
נראה שעם הזמן קמה בארץ כת חדשה: "האנשים של הבוקר". אלה שחושבים ש"לקום מוקדם זו מעלה", ש"מי שקם מוקדם מצליח", וששיחה ערה על שוק ההון או סידור של הרכב בשבע בבוקר היא חלק מרוטינת חיים בריאה.
אלו אותם אנשים שפותחים את היום שלהם ב"ריצה קלה" ו"חביתה עם אבוקדו". אני, לעומת זאת, פותח את הבוקר כמו אסיר שנשמע לקריאה מהמקלט: באימה, בפיג'מה ובצעד כושל לכיוון הקומקום. כל בוקר. כל יום. מאז גן חובה.
הבוקר הוא פשע נגד האנושות
מה הקטע עם זה שבבוקר הכול נחשב "חינני"? הציפורים מצייצות? מפריעות. השמש זורחת? שורפת את העיניים. הילדים קמים מוקדם ושרים "בוקר טוב"? עבירה על אמנת ז'נבה.
ובמיוחד: למה העובדה שאני ער הופכת אותי לזמין לשיחה?
יש הבדל עמוק בין להיות ער לבין להיות נוכח.
אני אמנם יושב לידך במשרד – אבל תודעתי, בשלב זה של היום, משייטת איפשהו בין כרית למכונת אספרסו.
סוגי עברייני הבוקר
1. המברך הקשוח
זה שפותח את היום בצעקת "בוקררררר טוב!" כאילו הוא מנחה של תוכנית בוקר בטלוויזיה החינוכית של שנות ה־90.
הוא לא באמת מתכוון ל’בוקר טוב’ – הוא מנסה לכפות אותו עליך. זה טרור קולי.
2. המתעניין הסדרתי
"נו, איך ישנת?"
"איך הילדים?"
"איזה תוכניות להיום?"
אחי. כרגע אני בקושי מצליח לתפעל את הכפית בתוך היוגורט. בוא נתחיל משאלה פשוטה: "רוצה שאביא לך קפה?" (והתשובה תמיד: כן.)
3. האסרטיביסט הבוקריסטי
“בוא נסגור עכשיו את כל מה שיש לשבוע הקרוב”.
אין לי מושג איפה אני. לא סגור אם היום שלישי או חמישי. תן לי קודם להבין למה אני בכלל במשרד.
קפה – משקה או טקס חניכה?
קפה זה לא סתם. זה שער הכניסה למצב תודעה. זה ההבדל בין "מי לעזאזל אתה ולמה אתה מדבר אליי?" לבין "אה, אתה הבוס שלי – בוקר טוב".
אין דבר יותר מסוכן מלהפריע לאדם לפני הקפה הראשון. זו פעולה שדורשת עורך דין, פוליסת ביטוח, וחמלה אנושית בסיסית.
בקרב בני עמי, קפה ראשון נחשב ל"חסינות דיפלומטית". מי שמפר אותה – בחר במודע להיכנס לשדה מוקשים ריגשי.
למה זה כל כך קשה להבין?
מדי בוקר, מיליוני אנשים בכל העולם פשוט רוצים לשרוד את השעה הראשונה של היום בלי אינטראקציה אנושית. זה לא שנאת אדם – זו אהבת שקט. לא אנטי-חברתיות – זו פרו-שפיות.
האם זה כל כך קשה?
האם החברה לא יכולה להתארגן סביב מודל פשוט:
שעה ראשונה = דומיה.
הבעות פנים = בגדר המלצה.
אינטראקציה – רק דרך מיילים. ואם אפשר, גם אותם נשלח מחר.
בתי קפה: חוף המבטחים
למרבה המזל, עדיין יש מוסדות שמכבדים את זכותנו לשתיקה בוקרית. בתי קפה. בפרט אלו ששלט הכניסה שלהם אומר:
"כאן לא מדברים לפני הקפה."
במקומות כאלה – אף אחד לא שואל שאלות. אתה נכנס, מנענע את הראש, נאנח, לוחש "אספרסו קצר", וכולם מבינים אותך. זה הסושיאל-קונספט היחיד שלא מצריך אותך להיות שמח ומחויך ב־08:00 בבוקר.
ומה עם הזום?
אם חשבת שפניי משתפרים עם הזמן – טעית. עבודה מהבית חשפה עוד פשע נגד האנושות: שיחות זום ב־08:00.
שיחת וידאו בשעה כזו היא בעצם מסר פאסיב־אגרסיבי: "אני ער, אני חרוץ, אני יפה, אני בלי פילטר – מה איתך?".
התשובה: אני עדיין מנסה לא ללחוץ על משחת השיניים במקום קרם עיניים. לא עכשיו, תודה.
לסיכום: תנו לנו את הבוקר שלנו
אל תדברו איתי על הבוקר.
לא כי אני לא אוהב אתכם. להפך – כדי שלא אתחיל לשנוא אתכם מוקדם מדי.
כי כשמדברים אליי על הבוקר – כל מילה שלכם היא כמו מסמר בלוח הנפש שלי.
אז אנא: תנו לי את הזמן שלי. תנו לי את השתיקה שלי. תנו לי – את הקפה שלי.
ומתי כן אפשר לדבר איתי?
אחרי הקפה השני. אולי. תלוי במזג האוויר, ובזה שלא שאלתם אותי "איך ישנתי".
ואם כבר מדברים, אל תשכחו: גם מייל של 'רק רציתי לבדוק' – הוא סוג של איום. לפחות עד 10:00.
בוקר טוב לכולם. בערך.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
