הקדמה: ארץ קטנה עם הרבה חום – וגם חוצפה אופנתית

אי שם בין מטולה לרהט, בינות לדיונות ולגבעות הבזלת, מתקיימת תופעה שאפילו הארוורד עוד לא הצליחה לפצח: הרגלי הלבוש של הישראלי המצוי. זה שמגיע לחתונה בחולצת פולו לבנה, הולך לריאיון עבודה בג'ינס קרעים, ובחורף (כלומר, פברואר אחד גשום) מתעטף בפוך כאילו מדובר באיסלנד.

מדובר באומה שדחתה את עניבת הצוואר כחלק מקונספירציה קולוניאלית, אמצה את נעלי הקרוקס כסמל לאומי, ומשדרת לעולם: "אנחנו לא מתלבשים בשבילך. אנחנו מתלבשים בשביל המיזוג."

פרק ראשון: בגדי עבודה – או "מה, זה לא מספיק רשמי?"

נפתח במקום העבודה, אותו מוסד שלכאורה דורש לבוש ייצוגי. בעולם, אנשי עסקים לובשים חליפות, עונבים עניבות, ומצחצחים נעליים. בישראל? המנכ"ל מגיע לישיבת דירקטוריון בג'ינס, חולצת כפתורים פתוחה כפתור אחד יותר מדי, ונעלי סניקרס לבנות שמטופחות יותר מהמצגת שלו.

אפילו במשרדי הממשלה – שם אמור להיות שמץ של ממלכתיות – תוכל למצוא פקיד בכיר עם קפוצ'ון של מקדונלד'ס, טוען שזה "יום קז'ואל". במדינה שבה שישי בא לעבוד הפך להיות סגנון חיים, המושג "קוד לבוש" נדחק אי שם ליד "משמעת עצמית" ו"סבלנות בתור".

פרק שני: לבוש חורפי – טרגדיה בשלוש שכבות

חורף בישראל הוא יותר קונספט פסיכולוגי ממזג אוויר אמיתי. ברגע שטמפרטורת הלילה יורדת מתחת ל-17 מעלות, כולם נכנסים להיסטריה. פתאום מופיעות קפוצ'ונים של נייקי, מעילים נפוחים בגובה של ילד בכיתה ג', וכמובן – המגפיים! כי אין כמו מגפי עור לנוע בבוץ של חניון קניון עזריאלי.

-- פרסומת --

אך השיא? זה שקופץ לקנות לחמניות בפיג'מת פלנל, אבל דואג להוסיף על זה צעיף. כי בריאות זה חשוב.

פרק שלישי: הקיץ – חור שחור של סגנון

הקיץ הישראלי הוא המקום שבו אופנה באה למות. אי אפשר באמת להאשים את הישראלים – מדובר ב-80% לחות ו-20% סבל. אבל מה שבאמת מעניין הוא הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם החום: מינימום בד, מקסימום דעה.

נשים יבחרו בשמלות קלילות, גברים יסתובבו עם גופיות שנראות כאילו נחתכו במספרי גננות, ונערים – ובכן, הם פשוט יוותרו על חולצה. הכפכף הוא כלי התחבורה הלאומי, והכובע? לא פונקציה של סטייל, אלא של פרסומת – לעסק של אבא של חבר שלך מהצבא.

פרק רביעי: סנדלים עם גרביים – המיתוס, האגדה, הפשע נגד האנושות

הבה נעסוק רגע באייקון האופנתי מספר אחת של ישראל: הסנדל עם הגרב. זהו שילוב שמאתגר את חוקי הפיזיקה, הפילוסופיה והאסתטיקה גם יחד. מדובר ככל הנראה באחד הגשרים המהודקים בין נוחות טוטאלית לאדישות מוחלטת לדעת הסביבה.

הישראלי יטען שזה נוח, מאוורר, וש"הגרב מגנה מהאבנים". הוא לא מבין שזה כמו ללבוש מעיל עם בגדי ים – פשוט לא עושים את זה. אבל מי אנחנו שנלין? אם היינו נמדדים לפי סגנון אישי, לא היינו עולים לחצי גמר האירוויזיון.

פרק חמישי: לבוש לאירועים – כן, גם לבר מצוות

בר מצווה? ברוך הבא לג'ונגל האופנתי. האמא בשמלת פאייטים, האב בחולצת בטן מקרית שמכסה בקושי את החולצה התחתונה, והסבתא? היא תמיד על עקבים, עם צעיף שידע ימים טובים יותר בברית של הנכד הקודם.

חתונה? הקוד היחיד הוא "לא לבן, שלא יגנוב את ההצגה לכלה". מעבר לזה – הכול מותר. מכפכפים, דרך חולצות הוואי, ועד סנדלים תנ"כיים. לפעמים נדמה שהאורחים מתחרים מי לא ייראה כאילו השקיע בלבוש.

פרק שישי: הדור החדש – דור ה"ז ומה שביניהם

הצעירים של היום כבר מחוברים לאופנה עולמית דרך אינסטגרם וטיקטוק. הם יודעים מה זה "אסתטיק קור", "קוטג'קור", ו"גורילה-קוטור". הם לובשים שחור בקיץ ופרחים בחורף, כי זה "איירוני". וכששואלים אותם למה הם לבושים כמו פנסיונרים מברוקלין – הם עונים: "זה וינטג'".

אבל גם הם, בסוף, נכנעים למזגן של הסופר – ותמיד יש ברכב איזה סווטשירט ספוג זיעה בשביל המקרה.

ומה נלבש מחר?

ישראל, כמו תמיד, היא פסיפס – גם בארון הבגדים. פה חולצת צה"ל דהויה, שם גלבייה מנחלת בנימין, משקפי שמש מוגזמים, ותיק צד שמכיל הכל – חוץ מסטייל.

אבל אולי דווקא בזה טמון הקסם: היכולת להתלבש בלי לחץ, בלי חוקים נוקשים, בלי לדפוק חשבון. אנחנו עם של פטנטים, אלתור ושמש יוקדת. ואם זה אומר שסנדלים עם גרביים הם פה כדי להישאר – אז לפחות נלבש אותם בגאווה.

ובסוף היום – כמו שאמר חכם אחד (כנראה תייר נבוך): "מה זה משנה מה אתה לובש, אם כולם מסתכלים עליך כאילו זה בסדר?"