במערב, צעירים שורפים דגלים.
בישראל – הם נעטפים בהם.

תשאל צעיר ברלינאי למה הוא יוצא להפגין – הוא יגיד "בעד זכויות הפנדות הלא-בינאריות".
תשאל צעיר ישראלי למה הוא יוצא – הוא יענה "כי נפלה גזרה, צריך להיכנס עם הגדוד".

שם "אקטיביזם" זה חולצה שחורה וכרזה עם סלוגן מחוכם.
פה – אקטיביזם זה אפוד, כוונת, וקצת לכלוך על הנעליים.

במערב הם מחפשים צדק – אצלנו הם פשוט מייצרים אותו

לא דרך קמפיין. לא דרך טוקבק.
אלא דרך פעולה. נוכחות. נחישות.

לא תמצאו את הדור הזה עומד בצומת עם שלט.
תמצאו אותו בשטח עם קשר.
לא תמצאו אותו צועק סיסמאות.
תמצאו אותו צועק "אש!".
ולא, זו לא סיסמה. זו המציאות.

-- פרסומת --

הם לא נגד – הם בעד. וזה כל ההבדל

הם לא שורפים את המדינה כדי להזדהות עם פלסטינים.
הם שומרים עליה — גם כשאחרים מבפנים בועטים בה.

הם לא דורשים "שינוי השיטה" כי לא נעים להם באינסטגרם.
הם פשוט עובדים, נלחמים, בונים, שותקים.

הם לא קורבנות של החברה – הם קו ההגנה האחרון שלה.

ובמקום לצעוק ברחוב – הם פשוט באוהל

שקט. מאובק. ריח של נעליים רטובות.
צחוקים על מג"ד, קללות על האפסנאות, ומעל הכול – תחושת שליחות שאי אפשר לשכפל.

איפה עוד תראה אקטיביזם שלא בא עם טוויטר?
איפה עוד תראה צעיר שמזיז הרים – בלי לעשות מזה תיעוד?

רק פה.
כי רק פה גדל דור שהבין:
אקטיביזם אמיתי זה לא "לקרוא לשינוי". זה להיות השינוי. עם קסדה. ובלי פילטר.

סיכום למי שמחפש עוד שלט להפגנה:

אם כבר אתם רוצים לסחוב שלט – תכתבו עליו:
"תודה, נוער ישראלי. אנחנו נישן – אתה תשמור."

אבל תכתבו מהר. כי גם הלילה – הם במשמרת.

מתוך הסדרה: "הנוער הזה – תסתכלו עליו טוב"