הבגידה האמריקאית בכורדים בסוריה
איך המעצמה הגדולה בעולם הראתה שוב ש"חבר אסטרטגי" זה מושג זמני, במיוחד אם אין לו לובי בוושינגטון
יש בעולם עמים שנולדו עם נאיביות גנטית. ויש את הכורדים.
עם של עשרות מיליונים, היסטוריה ארוכה, תרבות עשירה, דם על הרצפה – ותמימות כמעט תנ"כית מול הבטחות אמריקאיות.
הכורדים, כך נדמה, עדיין מאמינים שמילה של נשיא אמריקאי שווה משהו.
הם עוד לא הבינו שמדובר בז'אנר: נאום יפה, דגלים ברקע, ואז – יציאה מהירה מהאזור עם ענן אבק וציוץ בטוויטר.
הכורדים – החיילים המושלמים של אחרים
במלחמה נגד דאעש, הכורדים היו החלום הרטוב של כל פנטגון:
לוחמים אמיצים, חילוניים יחסית, פרו-מערביים, בלי בעיות זכויות אדם שמצטלמות רע, ובעיקר – מוכנים למות.
האמריקאים סיפקו נשק, ייעוץ, תמונות משותפות.
הכורדים סיפקו גופות.
כולם היו מרוצים.
המערב הרגיש מוסרי.
הכורדים הרגישו… שייכים.
טעות קלאסית.
"אנחנו איתכם" – עד הבחירות הבאות
אמריקה אוהבת את הכורדים בדיוק כמו שהיא אוהבת מטרות זמניות:
כל עוד הם מועילים, הם "בעלי ברית".
ברגע שהם מסבכים את העניינים עם שחקן חזק יותר – הם הופכים ל"סוגיה מורכבת".
ואז הגיע הרגע.
טורקיה, חברה בנאט"ו, עם צבא אמיתי, נשיא עצבני ולחץ דיפלומטי.
פתאום הכורדים כבר לא היו סיפור הרואי – אלא מטרד גיאופוליטי.
והאמריקאים עשו את מה שהם עושים הכי טוב:
הסבירו שזה "לא הזמן", שזה "לא אינטרס אמריקאי", וש"הכורדים ידעו מראש שאין התחייבות".
תרגום חופשי: בעיה שלכם.
טראמפ, ביידן והאומנות של אותו הדבר
נהוג להאשים את טראמפ. זה נוח, זה קל, וזה גם חלקית נכון.
הוא אמר את זה בלי בושה:
"לא הכורדים נלחמו בשבילנו – הם נלחמו בשביל עצמם".
אבל בואו נהיה הוגנים:
ביידן לא החזיר אותם למשחק.
המערכת לא שינתה גישה.
המדיניות נשארה – רק הנימוס השתפר.
טראמפ זרק את הכורדים מתחת לאוטובוס.
ביידן שלח להם מכתב התנצלות מנומס בזמן שהאוטובוס כבר המשיך לנסוע אחורה.
זו לא סטייה. זו שיטה.
בגידה כמנגנון קבוע
אמריקה לא בוגדת בכורדים כי היא רעה.
היא בוגדת בהם כי הם לא חשובים מספיק.
אין להם מדינה.
אין להם נפט עצמאי (לפחות לא כזה שמישהו רוצה להגן עליו).
אין להם השפעה על הבחירות באוהיו.
ולכן, כשהבחירה היא בין כורדים חסרי מדינה לבין טורקיה עם בסיסי חיל אוויר –
ההחלטה מתקבלת לפני שסיימת את המשפט.
ומה הכורדים עוד לא הבינו
הכורדים ממשיכים לעשות את אותה טעות:
להאמין שמוסר מערבי הוא נכס אסטרטגי.
הם מדברים על ערכים.
האמריקאים מדברים על אינטרסים.
הם מבקשים הגנה.
האמריקאים מציעים "הבנה".
ובסוף – כשנכנסים הטנקים –
הכורדים מקבלים ציוץ.
לקח קטן, חשוב, וכואב גם לישראל
הסיפור הכורדי הוא לא טרגדיה אזורית.
הוא שיעור.
מי שמבנה את ביטחונו על הבטחות של מעצמות –
צריך לדעת שהן פגות תוקף בדיוק כשזה לא נוח.
האמריקאים יכולים להיות בעלי ברית מצוינים.
אבל הם אף פעם לא יהיו אמא.
מי שלא מבין את זה, מסיים כמו הכורדים: אמיצים, צודקים, לבד.
הבגידה הבאה כבר בדרך
האמריקאים עוד יספרו לעצמם סיפור יפה.
שהכורדים "לא היו מוכנים", ש"המצב מורכב", ש"נעשו טעויות".
הכורדים יספרו לעצמם סיפור אחר.
שהפעם זה היה חריג.
שהפעם באמת הבטיחו.
ושניהם, כרגיל, טועים בדבר אחד: זו לא הייתה הפעם האחרונה.
כי במזרח התיכון יש חוק אחד יציב יותר מכל הסכמי ההגנה:
מי שאין לו כוח – אסור שיהיה לו זיכרון קצר.
ומי שמאמין לאמריקה יותר מדי – לומד אותו בדרך הקשה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
