מבט מהכיסא האחורי של ההורים (עם תה ביד אחת וקבלה מהחנות ביד השנייה)

"סוף-סוף שקט!"

בואו נתחיל בכנות. החזרה לבית הספר היא, עבור ההורים, מה שהשבת היא עבור הדתיים – רגע קדוש שבו נגאלים מכל רעש, צרחות, ריבים על ה-Wi-Fi, וצריכת פחמימות בלתי אנושית. ברגע שבו הילד סוגר את הדלת ונושא עיניו אל השמש בדרכו לבית הספר – אנחנו עוצמים עיניים, לוגמים קפה פושר, ולוחשים: "הללויה."

אבל רגע אחרי ההתרגשות מגיע החשבון.

רשימת ציוד – מסע הישרדות שנתי

רשימת הציוד של בית הספר המודרני נראית כמו הוראות הפקה לסרט הוליוודי.
12 מחברות עם כריכה קשה, 3 עם כריכה רכה, 2 צבעים מיוחדים של מרקר שאף אחד לא מוכר בישראל, מחדד עם קונקטור לבלוטות', דבק שמיוצר רק במפעל אחד בפינלנד, וקלסר בגוון "אפור פלטינה עם פס תכלת־מנטה־לא־ברור".

הורים רצים בין חנויות כמו ניצולים ב"משחקי הרעב", נאבקים על סט עטים של פיילוט ג’י־2, בעוד העיניים אומרות: "אני רק רציתי שתלמד לכתוב. לא להמציא טכנולוגיה."

הילקוט שהפך למשכנתא

פעם הילקוט היה פשוט: רוכסן, צבע נורמלי, אולי דינוזואר מצויר אם אתה בן או פרח גדול אם את בת. היום, הילקוטים כוללים מערכת הידראולית, גלגלים מתקפלים, תא נסתר לסנדוויץ', ובחלק מהמקרים – נגן בלוטות' עם אפליקציה.

-- פרסומת --

המחיר? כמו טיסה לבוקרשט – רק בלי החוויה.
ובכל שנה ההורה נופל שוב למלכודת: "אבל החברים שלו קנו את זה."
כמובן. והחברים שלו לא משלמים חשבונות.

מי נגד מי, ולמה אין לי מושג מה קורה בכיתה?

המערכת החינוכית בעידן הדיגיטלי הצליחה לבלבל אפילו את ההורים הכי מעורבים.
מתי השיעור בחשבון?
מה זה "יום ללא תיק"?
מה זה "שבוע קהילה"?
ולמה המורה של כיתה ב' מבקשת שכל תלמיד יביא סוקולנטים?!

הודעות מורים נשלחות בקבוצות וואטסאפ עם שמות כמו "כיתה ד1 שחר הירוק" או "מלאכים קטנים 2025", שגורמות להורה להרגיש שהוא חלק מכת.
והקבוצות? גן עדן לפרנויה, אובדן שפיות וזמזומים בלילה.

ארוחות בוקר – אודישן ל"מאסטר שף"

הילד רוצה סנדוויץ' עם חביתה, בלי קצה, בלי מלפפון, אבל עם טיפת קטשופ – "כמו שעשית פעם בשבוע ההוא לפני שלוש שנים".
אם אפשר, תעטוף את זה בסגנון יפני, עם פרצוף שמח עשוי מאצות.
ההורה – שפעם היה אדם חופשי – מבלה את הזריחה בחריטת מסרים על גזר.

סיכום הבוקר – ההורה המאבד שליטה

כל בוקר הוא מערכה לוגיסטית מורכבת שכוללת:

• שיחות עידוד לחולצה שעדיין רטובה מהכביסה
• צעקות ש"לא מחפשים עכשיו גרביים תואמות – זה בזבוז חיים"
• ניסיונות לשכנע את הילד לנעול נעליים שלא מריחות כמו נמל חיפה
• והקרב הבלתי נגמר עם השעון, שפשוט לא מבין מה זה הורות

ההורה יוצא מהבית כמו ניצול אסון טבע. הילד – לעומת זאת – נינוח, רגוע, ולועס חטיף בתיק הסודי שהוא החביא.

חינוך זה חשוב, בעיקר בשביל השפיות שלנו

בסופו של דבר, החזרה לבית הספר היא לא רק עבור הילדים.
היא עוזרת לנו לזכור שיש שגרה, שיש קפה, ויש רגע של שקט (לפני שיגיעו שיעורי הבית).

הילדים חוזרים ללמידה – ואנחנו חוזרים לעצמנו.
עם כל הציניות, המרירות, והקבלה מ"שילב" על קלמר ב־149 ש"ח, אנחנו יודעים:
אין כמו צלצול שמכריז על סוף החופש הגדול.

והכי חשוב – נותרו רק 300 ימים עד החופש הבא.
בהצלחה לכולנו.

-- פרסומת --