אגדה ישראלית חיובית עם סוף (כמעט) דמיוני

הפתיח האופטימי (כלומר, הדמיוני)

תארו לעצמכם עולם שבו נשיא מדינת ישראל לא מחייך חיוך מובך כששואלים אותו שאלה פוליטית, אלא פשוט עונה: "אני לא מתערב בזה".
עולם שבו הנשיא לא מרפרף על שירים של יהודה עמיחי בטקסים כדי לשדר "ניטרליות תרבותית", אבל גם לא מחבק חוקים שהוא אמור רק לחתום עליהם.
עולם שבו הנשיא הוא פשוט… נשיא.

איש שמאחד, שלא מתנשא.
שמרים כוסית, לא גבה.
שנוסע לביקורי חיילים ולא לביקורי דעתנים.
כן, נשיא כזה.

הנשיא הלא-מוטה – מה זה בכלל אומר?

בעולם הרגיל, נשיאים בישראל הם כמו דיפ-פירה – אין להם הרבה תכלית ביצועית, אבל הם תמיד מוגשים עם חיוך ועשבי תיבול.
התפקיד שלהם הוא ללטף, לשכנע, לדבר יפה – ובעיקר לא לעצבן אף אחד.

-- פרסומת --

אבל במציאות, כמעט כל נשיא איכשהו מחליק שמאלה, ימינה, קדימה, לעיתון או לטוויטר. כי קשה לעמוד בפיתוי.
כשכל המדינה בוערת, מי לא רוצה להרים גבה, לנאום, לצייץ, לרמוז?

אז מה היה קורה אם… פשוט לא?

סצנה דמיונית – הנשיא בא לביקור בשדרות

נשיא לא-מוטה מגיע לשדרות.
הוא לא אומר "ההסלמה נולדה מאי-התקדמות מדינית", וגם לא "אנחנו צריכים להכות בהם חזק יותר".
הוא פשוט מחבק את איילת שעמדה באזעקה, שותה קפה שחור עם יחיאל מהמכולת, ושואל "מה שלומכם באמת?"
אין תדרוך לתקשורת. אין קריצה לאולפן שישי. יש פשוט: נוכחות.

אף אחד לא מנתח אם הוא 'נטה ימינה'. כי הוא לא.
הוא נטה לאדם.

מה כן היה קורה – ברמה הלאומית?

1. אמון הציבור עולה.
   ברגע שאתה רואה מישהו בתפקיד ציבורי שלא משחק פוקר פוליטי, אתה מתחיל להאמין שאולי יש דבר כזה – ממלכתיות.
2. פחות ויכוחים על מי "מייצג את העם".
   הנשיא לא צריך לייצג את מחנה א' או ב'. הוא פשוט מדלג מעל השדה הפוליטי ומחבק את האומה כמו סבתא עם שמיכת טלוויזיה ביום סגריר.
3. חגים ממלכתיים – סוף סוף חגים אמיתיים.
   אין יותר "טקס יום הזיכרון עם נימה של תוכחת גל" או "טקס הדלקת משואות עם מסר פוליטי".
   הנשיא הלא-מוטה עומד, מנגב דמעה אמיתית, ואומר: "אני איתכם. כולכם."

אבל מה עם הבעיות? (או: למה זה לא קורה)

הבעיה היא שהנשיא לא נבחר על ידי הציבור. הוא נבחר על ידי הפוליטיקאים.
והפוליטיקאים – ובכן, נוטים לבחור מישהו שלא יאיים עליהם, אבל כן ילטף להם את האגו כשצריך.
ולכן, כל נשיא בא עם "עבר" פוליטי – אפילו אם היום הוא אוכל צהריים עם כולם.

אז כדי לקבל נשיא שאינו מוטה פוליטית, צריך משהו דרמטי:
שינוי שיטת הבחירה.
או לחלופין – איזה חד קרן פוליטי שיודע להגיד גם "לא יודע", גם "אני מבין את שני הצדדים", וגם "אני לא מצטלם עכשיו, תודה".

איך ייראה נשיא כזה? כמה תסריטים אופטימיים

• כשהכנסת מתפזרת – הוא לא נואם על "פירוק הדמוקרטיה" או "חוסר יציבות הריבונות" אלא פשוט אומר: "נא לא לשכוח לצאת להצביע. גם אם אתם עצבניים".
• כשהמפגינים חוסמים צומת – הוא שולח בקבוקי מים לכולם. גם למפגינים, גם לנהגים התקועים.
• כשהתקשורת שואלת "אתה בעד ההפיכה או נגד ההפיכה?" – הוא עונה: "אני בעד שלא תשתמשו במילה 'הפיכה' לשום צד. זה רק מחמיר את הפילוג".

האם יש תקווה? או שזה פנטזיה כמו בורקס ללא גבינה?

כן, אולי זו פנטזיה.
אבל בישראל, גם כשהכל נשמע דמיוני – לפעמים קורים ניסים.
והרי כבר ראינו דברים יותר הזויים:

• ראש ממשלה עם חמישה כתבי אישום שמכולם אפשדר לעשות טיארות.
• נשיא שאוהב מיידעלך
• נשיא שאהב למשש מידעלך
• נשיא שאהב למשש מידעלך
• מפלגות שקמות ונעלמות כמו פטריות אחרי פינג'ן.
• ושידורי חג עם שלמה ארצי ושרה סמרה מאום אל פחם – יחד באולפן.

אז אולי גם נשיא שאינו מוטה פוליטית?
נשיא שבאמת מייצג את העם, לא את ההמון הצועק.
נשיא שלא "נוקב בעמדה", אלא נוקב בלב.

תקווה – אבל עם הומור

עד שיגיע הנשיא ההוא, נסתפק בזה שיש לנו עדיין הומור.
הומור עצמי.
הומור לאומי.
והומור שמאפשר לנו, גם כשקשה, לצחוק על עצמנו בלי להפוך לבדיחה.

אז בפעם הבאה שמישהו ישאל "את מי הנשיא הזה משרת?" – תגידו:
הלוואי שהוא ישרת פשוט את כולנו. עם כפית תה, חצי חיוך וחולצה של 'נשיא בלי אג'נדה – רק אהבה'.

כן, זה אולי נשמע נאיבי.
אבל לפחות, זו הטיית לב – לא פוליטית.