פקחי האוטובוסים: גובי הברזל של התחבורה הציבורית
יש רגע שבו הלב שלך מפסיק לפעום, גם אם אתה צדיק גמור, משלם על כל נסיעה, ואלרגי להונאה מאז הצופים.
זה הרגע שבו אתה שומע באוטובוס:
"כרטיסים בבקשה."
פקח האוטובוסים נכנס.
לא גיבור על סוס לבן, לא בריון עם אלה.
אדם פשוט, לפעמים עם וסט, לפעמים בלי.
שקט, חדור מטרה, עם סורק ביד אחת ומבט שמבין הכל ביד השנייה.
הוא לא צריך לצעוק – הנוכחות שלו צורחת.
כמו כלב גישוש שמריח פחד.
פקח האוטובוסים: שילוב של בלש, כהן דת, ומפקד קורס טיס
זה לא עוד פקח.
זה פקח בתחבורה הציבורית של ישראל.
כדי למלא את התפקיד הזה צריך שלוש תכונות עיקריות:
- קור רוח של סוכן שב"כ ביהודה ושומרון.
כשסבתא מתחילה להסביר למה לא תיקפה את הכרטיס ("כי הנהג כבר ראה אותי!"), הוא לא ממצמץ. - שליטה במצבי לחץ.
אתה עומד מול נוער שמתחזה לעולה חדש, קשישה שצועקת "אבל אני נוסעת קבוע!", וסטודנט שמתחיל להקריא את חוקי מרפי של הרב-קו – ועדיין לא מאבד ריכוז. - אמונה פנימית עמוקה שאתה במאבק מוסרי.
כי כן, זה רק כרטיס. אבל זה גם עקרון. וזה גם תקציב משרד התחבורה. וזה גם השלום העולמי, איכשהו.
פקחים באים בשלוש צורות:
1. הבלתי נראה
נכנס, סורק, הולך. לא תפסו? בעיה שלך.
מתנהג כמו נינג'ה. אפילו הנהג לא שם לב שהוא עלה.
2. המדריך בטיול שנתי
"שלום לכולם! תוציאו כרטיסים מראש, שלא נעכב את הנסיעה…"
מדבר בשקט, כמו מורה מחנך שמאמין שילד רע הוא בעצם ילד רע עם כוונות טובות.
3. השוטר הפנימי
"זה קנס. אתה יכול לערער, אבל אתה גם יכול להיות אזרח נורמטיבי."
מדקלם את הסעיפים מהתקנות עם טון של שופט בבית משפט צבאי.
למה כל כך מפחיד להיתקל בפקח?
הרי אין פה אכזריות. אף אחד לא שולח אותך לכלא (בינתיים).
אבל זה השילוב הישראלי המוכר:
אי-ודאות חוקים + רגשי אשמה + מערכת אקראית.
אתה עם כרטיס, אבל שכחת לתקף?
יש לך רב-קו אנונימי?
הנהג אמר שזה בסדר לא להחליק שוב?
טעות שלך, אחי.
ואז מגיע הפקח עם המכשיר הזה – כמו טריקורדר מ"סטאר טרק", רק במקום לגלות חייזרים הוא מגלה אם עשית "טֶק".
אתה מזיע.
הוא סורק.
"לא תיקפת."
פתאום, אתה מרגיש כמו פושע כלכלי עם חובות בינלאומיים.
המיתוס של הפקח מול העם
יש בישראל דינמיקה קבועה בין הפקח לנוסע:
- הפקח מייצג את הסדר, החוק, התקציב.
- הנוסע מייצג את האלתור, היצירתיות, והסיפור הלא נגמר עם הרב-קו.
כמה סיפורים אתה שומע ברגע אחד?
- "הכרטיס לא עבד."
- "הנהג אמר לי לא להחליק שוב."
- "אבל יש לי כרטיס חופשי יומי! רגע, זה מתחדש רק מהשעה שנכנסת ליום חדש לפי שעון גריניץ'?"
הפקח בולע הכל, מהנהן, כותב קנס.
הוא שמע את כל הסיפורים שבעולם.
אין חדש תחת השמש, רק עוד תירוץ.
סצנה ישראלית קלאסית
מקום: קו 204, תל אביב.
שעה: 18:25.
פקח עולה, סורק, ואז:
גבר עם קוקו: "מה זאת אומרת לא תקף? הנהג הסתכל לי בעיניים!"
הפקח: "אבל לא תקפת."
הגבר: "מה זה משנה אם תקפתי או לא? אני משלם מיסים!"
הפקח (בשקט): "זה 180 שקל."
אישה מאחור: "עזוב אותו, אתה מתנכל!"
נוסעת ליד: "כן, תתבייש, יש לו בעיה בברך!"
נהג האוטובוס (למראה): "למה אני שוב באמצע?"
כל זה קורה – וכל זה כל כך ישראלי.
ובכל זאת – למה אני אוהב את הפקחים?
כי מישהו צריך לשמור על הסדר.
מישהו צריך לדאוג שהכסף הולך למקום הנכון.
מישהו צריך להזכיר לנו – בעדינות או באיום קנס –
שאי אפשר לרמות את המערכת כל הזמן.
והאמת? לפעמים הם גם מצילים את המצב.
היה לי פעם פקח שעלה, ראיתי שמישהי עומדת לבכות,
והוא פשוט לחש לה:
"תגידי לי ששכחת להטעין, ואני אתן לך אזהרה."
לסיכום: הפקח הוא המראה של כולנו
הוא בא לבדוק כרטיסים, אבל בעצם חושף את כל המערכת הישראלית:
- אי-בהירות בחוקים,
- אמונה בצדק אישי,
- חיבה בלתי מוסברת לויכוחים בציבור.
הוא שוטר, מחנך, עובד ציבור, לפעמים גם פסיכולוג.
והוא מתמודד עם עם של 9 מיליון אנשים שכולם חושבים שהמקרה שלהם יוצא מן הכלל.
אז בפעם הבאה שפגשת פקח –
תודה שהוא קיים.
תזכור להטעין.
ואם לא תקפת – לפחות תבוא עם סיפור טוב.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
