אם הצלחת לגדל ילדים, לשלם משכנתא ולשרוד את מחירי הקוטג' – אתה יכול גם להתחיל לרקוד סלסה, ללמוד טניס, או ללכת כל יום 20 דקות בלי למות.
מגן דוד בפח האשפה זה אומץ, אבל תמונה של ירושלים זה פרובוקציה ימנית
דני אבדיה הוא אולסטאר ישראלי – לא כי אמרו, לא כי החליטו
אלא כי הוא הרוויח את זה.
איך נהיה שבדיחה על דוסים נחשבת תרבות, אבל סמלים יהודיים זה פרובוקציה
פינק פלויד בנו חומה כדי לבקר אותה.
רוג’ר ווטרס? הוא פשוט עבר לצד שבו זורקים אבנים – ומשוכנע שזו עדיין אמנות.
יש תופעות שקורות לאט. יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות … ואז – יש את השפתיים בישראל.
אלה לא מחכות. הן קופצות קדימה כמו בלון באירועי יום העצמאות, רק עם פחות כחול־לבן ויותר ורוד־ניאון.
ישראל והאירוויזיון הם לא “רומן”.
זאת מערכת יחסים ממכרת, לא בריאה, אבל כזו שאנחנו לא מסוגלים לחיות בלעדיה. כמו הסיגריה של אחרי מילואים, או הצ'ייסר השלישי בשישי בלילה — אתה יודע שזה לא טוב לך, אבל אתה שם.
"פתחי וזימרי בעם" בגלי ישראל זו כבר לא רק תוכנית רדיו, זו תרבות. או אם לדייק – זו מראה עקומה, מדויקת להחריד, של הימין הישראלי בשנת 2025: חצויה, קולנית, חמה, שנונה – ובעיקר נהנית מהכעס שלה.
"מה מנסים למכור לנו בתרבות הפופ – ולמה כל ראפר היום נשמע כמו דובר של האו"ם?"
פעם, רכיבת אופניים הייתה עניין לילדים עם מכנסיים קצרים וברכיים פצועות … היום? זו דת.
והמקדשים שלה — לא נמצאים בירושלים, אלא על שבילים מאובקים בדרום, בירוק אינסופי של הכרמל, או בקטע מוזר באמצע נס ציונה שהפך פתאום ל"סינגל ברמת קושי בינונית־מאתגרת עם ירידות טכניות וסוויץ'בקים".
