יש תופעות שקורות לאט. יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות … ואז – יש את השפתיים בישראל.
אלה לא מחכות. הן קופצות קדימה כמו בלון באירועי יום העצמאות, רק עם פחות כחול־לבן ויותר ורוד־ניאון.
ישראל והאירוויזיון הם לא “רומן”.
זאת מערכת יחסים ממכרת, לא בריאה, אבל כזו שאנחנו לא מסוגלים לחיות בלעדיה. כמו הסיגריה של אחרי מילואים, או הצ'ייסר השלישי בשישי בלילה — אתה יודע שזה לא טוב לך, אבל אתה שם.
"פתחי וזימרי בעם" בגלי ישראל זו כבר לא רק תוכנית רדיו, זו תרבות. או אם לדייק – זו מראה עקומה, מדויקת להחריד, של הימין הישראלי בשנת 2025: חצויה, קולנית, חמה, שנונה – ובעיקר נהנית מהכעס שלה.
"מה מנסים למכור לנו בתרבות הפופ – ולמה כל ראפר היום נשמע כמו דובר של האו"ם?"
פעם, רכיבת אופניים הייתה עניין לילדים עם מכנסיים קצרים וברכיים פצועות … היום? זו דת.
והמקדשים שלה — לא נמצאים בירושלים, אלא על שבילים מאובקים בדרום, בירוק אינסופי של הכרמל, או בקטע מוזר באמצע נס ציונה שהפך פתאום ל"סינגל ברמת קושי בינונית־מאתגרת עם ירידות טכניות וסוויץ'בקים".
כשהמדינה סוערת, כשהחדשות מדכאות, כשהעם חלוק, כששמאל וימין רבים – שווארמה מחכה לנו בפינה. היא לא שואלת אם הצבעת. היא לא בודקת אם אתה בעד רפורמה. היא פשוט שם, עם סלט כרוב, טחינה נוזלת, ומבט שאומר: "שכח מהכול, אחי, ביס אחד ותבין למה נולדת."
מטאל הוא לא סתם ז'אנר. זה ענף בתעשיית התחמושת הנפשית. סוג של טיפול קבוצתי למי שכועס, מתוסכל, שונא את העולם – או פשוט אוהב סולואים של 11 דקות.
מסיבת טבע היא כמו פסיכדליה ישראלית של אקולוגיה, קהילה, ופריקיות שמסרבת למות. זה מקום שבו אתה יכול להיות עצמך – או מישהו אחר לגמרי. זה מקום שבו מותר לשתוק, לצרוח, להתפרק, להתחבר, ולהריח כמו שילוב של פצ’ולי, קפה שחור וזיעה של נזיר טיבטי שתקוע בבקעת הנדיב.
המערב שכח שספורט אמור להיות שדה משחק שוויוני. לא שדה מוקשים של תקינות פוליטית.
ברגע שבו זהות גוברת על עובדות — גם ההגינות פורשת.
אי שם בשעות הערב, אתה פותח ערוץ 14. פתאום אתה נוחת על שולחן עם חבורה סוערת של גברים ולרוב גם אישה, שצועקים עליך אהבת ישראל בקול של מדריך קרבי בקורס מ"כים.
ברוך הבאים ל"הפטריוטים" – תכנית שמצליחה להיות בו זמנית פאנל פוליטי, טוקבקים בשידור חי, וועידת עם ישראל בקטנה, וסטנד-אפ מזרח תיכוני
