האהבה לישראל היא לא סיפור הוליוודי. היא לא מחולקת לעלילה חלקה עם סוף מתוק. זו אהבה מסוג אחר – כזו שנולדה ממחויבות, לא מרומנטיקה. היא כוללת תורים בקופת חולים, קללות בכביש, שכר דירה שמריח מהונאה – ועדיין, היא אהבה עמוקה יותר, בוערת יותר, כזו שמובילה אנשים לטוס לכאן דווקא כשהשמיים רועמים.
ה-WOKE הוא כמו קינואה בטוסטוס – הוא לא מתאים לשטח.
הוא אולי מרשים בכנסים אקדמיים ובאולפני ניו יורק, אבל הוא פשוט לא מחזיק מים מול טנק, סבתא עם דעות נחרצות, או חברת כנסת לשעבר שצורחת באמצע דיון בוועדת כספים.
טור עם כף הומור, קורטוב רגש, וניגוב לב אל תוך הצלחת:
יש דברים שאי אפשר להסביר לזרים – למשל – איך מדינה שמנהלת מלחמות קיום עם שכנותיה, מוכנה להרוג בשביל החומוס שלה – אבל להתגעגע לחומוס של דמשק.
מסע אהבה הומוריסטי אל החוף הישראלי – הרעש, החול, הקורנפלקס עם החול – והקסם שאי אפשר לשכפל
מאמר על נושא שהוא לא פחות מדת חילונית בישראל: כדורגל ישראלי.
הכדורגל בישראל: בין תיקו מאכזב למהפכה רגשית לאומית
אי שם בין מטולה לרהט, בינות לדיונות ולגבעות הבזלת, מתקיימת תופעה שאפילו הארוורד עוד לא הצליחה לפצח: הרגלי הלבוש של הישראלי המצוי. זה שמגיע לחתונה בחולצת פולו לבנה, הולך לריאיון עבודה בג'ינס קרעים, ובחורף (כלומר, פברואר אחד גשום) מתעטף בפוך כאילו מדובר באיסלנד.
מדובר באומה שדחתה את עניבת הצוואר כחלק מקונספירציה קולוניאלית, אמצה את נעלי הקרוקס כסמל לאומי, ומשדרת לעולם: "אנחנו לא מתלבשים בשבילך. אנחנו מתלבשים בשביל המיזוג."
