מה קורה כשהממסדים הוותיקים מבינים שהם כבר לא שולטים בנרטיב – ומחליטים להכות דרך מערכת המשפט

המשפט הזה – "חוזרים לשגרה" – הוא כנראה אחד המשפטים הכי ישראליים שיש.
הוא נאמר תמיד באותה נימה מזויפת של הקלה, מהולה בקצת חשש, עם קריצה שכולנו יודעים שזה שקר.

התקשורת בימינו היא לא רק מקור מידע – היא מערכת חינוך לאומית, רק בלי פיקוח.
והיא מלמדת אותנו שוב ושוב: אל תאמינו בעצמכם, אל תתגאו בצה"ל, אל תאמינו שאפשר לנצח. זה לא "נאור"

הגרעין האיראני חטף פצצה לפרצוף. או שלוש. אולי גם משהו מהחלל.
ופתאום אנחנו, הישראלים, מצאנו את עצמנו מול שאלה לא פשוטה: עכשיו כשאין יותר גרעין איראני (זמנית, כן?), מה עושים עם כל הפחדים, האובססיות, והסרטים שראינו בלילה על אטום בטהראן?

הקיץ פה, המבצע פה, והמציאות – על אש גבוהה.
במדינה שבה כל חופש גדול מלווה במבצע קטן, נשאלת השאלה: אולי במקום לקרוא לזה “מבצע”, נקרא לזה פשוט בשם העונתי המתאים?

בזמן שאנשי משרד החוץ מטפחים את היונה הסעודית עם שיחת טלפון חמימה, משלוח של פיסטוקים וסטוריז עם ניחוח מדברי – תושבי הצפון בודקים אם היונה יכולה גם לעצור רקטות.

בזמן שמדינה שלמה שועטת לממ"ד בצעקות "תביאו את הילד!" – יש מישהו שבדיוק מחנה את הקטנוע בפוזיציה אלכסונית מול המדרכה, אוזנייה באוזן אחת, וביד שנייה תופס מגש פיצה עם זיתים, חריף בצד, ובקשה מיוחדת של "לא חתוך, כי אנחנו מחממים בתנור של אמא".

פרק 8: -אין כמו בבית (עם מטוס תדלוק חמקני)
מבט כללי: מה הרווחנו, מה הפסדנו, ואיך זה שדווקא אחרי מבצע צבאי מוצלח – הכי חשוב זה לדעת לצחוק. כולל מונולוג מסכם: ישראל כמדינה שקטה – רק בין הפיצוצים.

פרק 7: כשהכיפת ברזל שמה אודם
ביטחון ישראלי – איך התקיפה משנה את כללי המשחק? ואיך נראה פתאום המזרח התיכון כשישראל שוב נראית כמו השחקן הכי רציני על המגרש. כולל תיאור אירוני של יום עיון בנושא "אסטרטגיית הרתעה" בהנחיית מירי רגב.