הקבינט הוא כמו קרקס עם פרסים: מופע מתמשך שבו כל אחד רוצה להיות הכוכב, אבל בסוף כולם יוצאים עייפים ועם מעט מאוד תוצאות.
עם כל האקשן, הזעקות והוויתורים, הקבינט ממשיך להחזיק את המפתחות – של הניהול הלאומי, וגם של הפוליטיקה התקשורתית.
החות’ים ביקשו להיות כוח אזורי בזירת־הצללים; ישראל הזכירה להם שגם לצל יש ראש. חיסול הצמרת אינו סוף הסיפור – הוא רק שכתוב של הפרק הנוכחי. במזרח התיכון, מי שיורה – נבחן לא רק בכוונתו אלא גם בחסינות הנהגתו
הוא עומד מולי, הילד בן השבע, עם מבט רציני שמזכיר לי את סבא שלו – רק שפה אין מקטרת או כוס תה.
יש קופיקו בפיג'מה, טוסט חצי שרוף, ושאלה אחת ששולחת אותי לארבעה כיוונים של חרדה: "אבא, אם יש כיפת ברזל – למה יש אזעקות בכלל?"
יש ביטויים שכשאתה שומע אותם אתה מרים גבה, ויש ביטויים שגורמים לך להתפקע מצחוק באמצע הלילה, "בעזה רעבים" שייך לקטגוריה השנייה.
הרי אם יש אספסוף אחד בעולם שיודע למנף כל טרגדיה מדומיינת לכתבת שער בניו-יורק טיימס — זה בדיוק העם המומצא שיושב 40 דקות דרומה מאשקלון.
על פניו, כיסא הוא חפץ שימושי. יושבים עליו, לפעמים מניחים עליו מעיל … אבל בפוליטיקה הישראלית – הכיסא הוא הכל.
הוא סמל, הוא יעד, הוא חלום, הוא אובייקט פולחני – מדובר בכיסא שגורם לאנשים חכמים לשכוח אידיאולוגיה, משפחה, ובמקרים קיצוניים – עבר פלילי.
במשך עשרות שנים, שוודיה הייתה משהו בין חדר הסבה מצופה אורן טבעי לבין ספר הדרכה של “איך להיות מדינה בלי לעשות בעיות”
אבל בשנתיים־שלוש האחרונות, משהו שם השתנה
📜 מפלגות אווירה הן כמו פודקאסט של חמישה פרקים – מתחילות בלהט, משאירות טעם של משהו, ומסתיימות בהודעה: “היינו צריכים עוד זמן.”
אבל לעיתים נדירות – אחת מהן מצליחה. ואז היא כבר לא אווירה, אלא פשוט… מפלגה עם בעיות של גדולים.
📜 קמפיין בחירות בישראל הוא לא רק מכונת שיווק – הוא טלנובלה, סרט פעולה, סרטון מוטיבציה ופרק של “ארץ נהדרת” – הכול יחד.
הוא מבטיח, הוא מרגש, והוא לרוב מסתיים באכזבה… עד הפעם הבאה.
השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.
אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי" ?
