מחאה אמיתית היא כוח אדיר בדמוקרטיה, אבל כשכל שני וחמישי חוסמים לך את נתיבי איילון בשם ערכים שכתובים בערבית – כדאי לשאול:
"מי באמת מוחה פה – ומי פשוט מנסה להנדס אותך?"

ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום

הם באים בשם "האנושיות", מדברים על "כבוד האדם", נושאים שלטים עם "די לכיבוש", וצועקים: "זכויות לכל בני האדם!"
אבל כשאתה, בן האדם מהצד הלא נכון של המפה, מעז לבקש גם קצת זכויות – פתאום אתה אויב הציבור.

במדינת ישראל יש מגפה מסתורית של טלפונים שנופלים בדיוק ברגע הלא נכון.
תשאלו את בכירי המשטרה, הפרקליטות, הצבא – כולם חולים באותה מחלה: “דלקת טלפון נייד רגיש מדי.”

למה מותר לכולם להיות גאים – חוץ ממך

כשמערכת החינוך מתעקשת ללמד “חשיבה חופשית” – אבל רק מסוג אחד