המראה, הארכיון, השמאל הישראלי והתקשורת
כשלא ניתן להכחיש את המראה ולא למחוק את הארכיון – עובדה אחת נותרת: המציאות תמיד מנצחת.
בעיקר אם היא מופיעה מולך בלי פילטר, מוקלטת היטב באיכות HD.
כשלא ניתן להכחיש את המראה ולא למחוק את הארכיון – עובדה אחת נותרת: המציאות תמיד מנצחת.
בעיקר אם היא מופיעה מולך בלי פילטר, מוקלטת היטב באיכות HD.
בישראל 2025, יש לך חופש מוחלט לבטא כל דבר,
כל עוד אתה מבטא את מה שהמערכת אוהבת לשמוע.
האנטישמיות החדשה לא פרצה בימין האמריקני.
היא קיבלה שם מיקרופון – אבל נולדה במקום אחר לגמרי.
האנטישמיות החדשה לא צועקת, היא מחייכת.
היא לא שורפת בתי כנסת – היא מעלה פודקאסט והיא לא באה מהשוליים – היא באה מהאולפן.
איך הפכה “הזכות לחיות” לפחות חשובה מהזכות לצייץ נגדך באנגלית
הקרע לא ייסגר בנאום, לא בפוסט פיוס ולא בחיבוק מזויף באולפן.
הוא ייסגר רק כשצד אחד יפסיק לשקר או כשצד שני יפסיק להתנצל
מחאה אמיתית היא כוח אדיר בדמוקרטיה, אבל כשכל שני וחמישי חוסמים לך את נתיבי איילון בשם ערכים שכתובים בערבית – כדאי לשאול:
"מי באמת מוחה פה – ומי פשוט מנסה להנדס אותך?"
מה בעצם נשאר בשמאל הישראלי כיום – מלבד הרצון הכמעט-אובססיבי-היסטרי-טיפולי להוציא את בנימין נתניהו מהבלפור, מהכנסת, מההיסטוריה, ומהפיד שלהם.
🏁 הפוליטיקה בישראל היא לא גיהנום ולא גן עדן … היא קרקס.
אבל איזה קרקס מופלא, צבעוני, מטורלל – שמדי פעם, באמצע הכל, מצליח לגעת בלב ולשנות מציאות.
יש ביטוי ישן שאומר: "אם זה הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז – כנראה שזה עובד עליך."
ובישראל של השנים האחרונות, הברווז הזה הוא השיח הרדיקלי של השמאל: קול גבוה, טון צודקני, דופק כנפיים בהיסטריה – ובפועל הורס כל מה שדומה למסגרת, אחריות, או מדינה מתפקדת.