אם שאלתם את עצמכם מהי העבודה של הרלב"ניקים – הנה התשובה: הם לא מחפשים עבודה, הם עובדים בלהיות נעלבים מקצועיים.
וכמו כל מגפה – גם את זו אפשר לעצור. רק צריך חיסון נגד צביעות, נגד פוסט-ציונות, ונגד אוברדוז של פינוק.
הרלב״ניק הוא לא תוצאה של דיכוי – אלא של תסמונת כרונית של שלילה עצמית.
הוא מדבר על "אהבת הארץ" – אבל מתכוון לתסכול מהעם.
הוא דורש "שוויון" – אבל רק כל עוד זה אומר שכולם מסכימים איתו.
הם היו שם בהקמת המדינה, בניית המשק, כיבוש המדבר, אבל איפשהו בין הסבנטיז לשנת 2020 הם עברו ממגש הכסף למקלדת הנרגזת.
דור שבמקום לזקוף קומה – זקוף אצבע משולשת, הם כבר לא בונים – הם מפרקים, לא מניפים דגל – אלא בודקים אם יש לו מספיק גוונים של פלסטינים.
אם חשבתם שמגפות הן עניין רפואי בלבד – חשבו שוב. לאורך ההיסטוריה האנושית לוו מגפות פיזיולוגיות (כמו הדבר, השפעת, והקורונה) במגפות תודעתיות, שדילגו בין בני אדם לא דרך רוק, אלא דרך אידיאולוגיה, שנאה, פחד ובורות. מגפה כזו שורצת בישראל כבר קרוב לשני עשורים – והיא מסוכנת, מדבקת, ולעיתים סופנית לשיח הציבורי: מגפת הרלב״ת.
הרלב״ת היא לא מחאה. זו לא אידיאולוגיה. זו לא אלטרנטיבה.
זו תודעה – שחיה על אנטי, שואבת אנרגיה משנאה, וניזונה מדימוי עצמי מוסרי שקרי.
📜 הדוברות הממשלתית בישראל היא יצירת מופת של תקשורת עקיפה. היא לא נועדה להאיר את האמת, אלא לרכך אותה, לדחות אותה, ולהגיש אותה בגרסה דיאטטית, חסרת קלוריות – ובעיקר, חסרת תשובות.
מלחמת הסחר של טראמפ הייתה פחות על דולרים ויותר על ערכים: האם אתה מוכן לשלם קצת יותר – כדי לשמור על העצמאות שלך?
האם תוותר על נוחות רגעית – בשביל עתיד תעשייתי, ריבוני וגאה?
📜 הפוליטיקה המודרנית בנויה על שלוש רגליים: כוח, כסף וספין. וכשאין איך להסביר – פשוט מסיטים את השיח. זה לא חדש, זה לא מתוחכם, וזה עובד. לפחות עד הספין הבא.
📜 התקציב הוא הכלי החשוב ביותר במדינה שאף אחד לא מצליח לקרוא. הוא קובע לאן הולך הכסף, אבל גם לאן הולכים העצבים, הבריתות, והוויכוחים. ואחרי שהתקציב מאושר – מתחילים להכין את… תקציב השנה הבאה.
📜 המשבר הראשון בממשלה הוא לא “אם” אלא “מתי ואיך”. וזה תמיד קטן – כיסא, חניה, פוסט, או חיבוק שלא היה. מה שחשוב זה שהכול ייראה דרמטי מספיק כדי להצדיק שלוש שעות דיון, שני אולפנים פתוחים, וחמישה ממים חדשים בטוויטר.
