מזוזה, כן, מזוזה. תתפלאו כמה עומק יש בקופסה הקטנה הזאת שדבוקה למשקוף ונראית כאילו היא שומרת סוד.
היא לא סתם חפץ. היא פסיכולוגית, שומרת סף, סוכן מוסד, ומכשיר GPS רוחני – הכל בקופסה בגודל של טוש פרמננט
הוותיקן – אם תחשבו על זה, אין עוד מקום בעולם שבו אנשים בחלוקים לבנים מקבלים החלטות מוסריות עבור מיליארדי בני אדם, ובאותה נשימה מסבירים לנו – היהודים – איך לנהל את עניינינו בארץ ישראל. תכל’ס, זה כמו לקבל הרצאה על טבעונות משף של מסעדת סטייקים
אנחנו עם ששרד 3,000 שנה, קם מן האפר של האימפריות הגדולות, בנה מדינה מתקדמת בלב המזרח התיכון – ואז מרצון גמור בוחר לבלות שבעה ימים באוהל מאולתר בחניה. אם זו לא הוכחה לעקשנות היהודית, אינני יודע מה כן.
יש ימים בלוח השנה היהודי שמצליחים, באיזו על-טבעיות כמעט מיסטית, לעצור את הזמן. יום כיפור הוא כזה. לא משנה אם אתה ישראלי דתי או חילוני-לגמרי שמרגיש שהרב הכי קרוב אליו הוא השווארמיסט בשוק הכרמל
אולי זו תמצית הציונות האמיתית: מדינה שבה יום כיפור הוא לא חופש מהעבודה כדי לנסוע לקניות, אלא חופש כדי לעצור.
הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, הוא לא סתם קיר אבנים – הוא לב ליבה של הקדושה היהודית, מקום שבו תפילות נושאות משקל של אלפי שנים. במקום הזה, שבו כל פתק תפילה וכל דמעה נרשמים בספר ההיסטוריה, צצה מחלוקת שמטלטלת את המסורת: נשות הכותל. קבוצה זו, שדורשת להתפלל בקול רם עם טלית ותפילין, מעוררת דיון עמוק על גבולות הקדושה והמסורת.
שתי קופסאות קטנות, הרבה עור שחור, קשרים, ליפופים, מנטרה קבועה, והבוקר שלך כבר לא סתם בוקר – הוא התחיל עם משמעות.
אם מצאת את עצמך מבולבל בין בורקה, חיג'אב, נקאב, צ'אדור, רעלה ועוד שמות שמזכירים יותר מדפי תפריט של מסעדת פיוז'ן פוסט-קולוניאלית מאשר פרטי לבוש — אתה לא לבד.
אם אתה תוהה למה יש נשים שמכסות את הפנים, את השיער, את הגוף או את הכל כולל העיניים — ואתה עדיין צריך להעמיד פנים שזו "בחירה חופשית" — אתה כבר חי במערב הליברלי של המאה ה־21, איפה שהשכל נכנע לרלטיביזם, ו"שחרור האישה" כולל את הזכות לצעוד בגאווה לתוך השק.
אם הייתם אומרים לסבא-רבא שלכם – זה עם השטריימל והכובע הרחב – שיום יבוא ואוונגליסטים נלהבים ילבשו חולצות עם כיתוב "I Stand With Israel" וירקדו עם דגל כחול-לבן לצלילי מוזיקה של שלמה ארצי מתורגמת לאנגלית בטקס חגיגי באוסטין, הוא היה מחזיר את השטריימל לחנות. או נופל מהעגלה מרוב הלם.
אבל זו בדיוק המציאות.
כבר עשרות שנים ש"החרדי שלא מתגייס" הפך לאחת הדמויות הסמליות של החברה הישראלית – לצד הסטודנט הנצחי, הקיבוצניק הדועך והטבעוני הכפייתי. הוא לא באמת אדם, אלא סמל: של שבר חברתי, של פער ערכי, של הוויכוח היהודי הנצחי בין מי שעובד קשה לבין מי שלומד קשה – או סתם יושב קשה.
