הקידוש הוא רגע שבו העולם עוצר. הכל נרגע. הנרות דולקים, הרעש נחלש, והיין נשפך (במכוון או בטעות).
זו מסורת בת אלפי שנים, אבל גם שיא של כל שישי בבית יהודי.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר גָּבְרוּ הָאִיּוּמִים מִטֶּהְרָאן וְהִתְקָרְבָה הַסַּכָּנָה אֶל סַף בִּלְתִּי נִסְבָּל, וַתַּחְלֵט יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא תְּמַתֵּן עוֹד. וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ: אִם לֹא אֲנִי לִי – מִי לִי, וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – מָה אֲנִי?
וְכָךְ יַעַמְדוּ זֶה מוּל זֶה יוֹרֶשֶׁת פָּרַס הָעַתִּיקָה וּמְדִינַת הַיְּהוּדִים שֶׁקָּמָה מֵחָדָשׁ; לֹא עוֹד סִפּוּר שֶׁל חֲצַר מְלוּכָה וּמִשְׁתֶּה, כִּי אִם מַאֲבָק שֶׁל עֹצְמָה, תּוֹדָעָה וְהַרְתָּעָה, לֹא עוֹד מְגִלָּה הַנֶּחְתֶּמֶת בְּמִשְׁתֶּה וּבְשִׂמְחָה, אֶלָּא פֶּרֶק פָּתוּחַ שֶׁעֲדַיִן נִכְתָּב..
הדת לא נעלמת – היא נודדת.
היא מחפשת מקומות שבהם אנשים עדיין רוצים לדעת למה הם קמים בבוקר.
בפעם הבאה שמישהו יגלגל עיניים וישאל “מה הקטע עם לא לגעת?”, אפשר לענות בפשטות: זה לא פחד ממין, זה חשד עמוק בכך שדברים טובים מדי, בלי גבולות, נוטים להיגמר רע
זוגות חכמים – דתיים או חילוניים – יודעים: כל ריב הוא הזדמנות לצמיחה .. ולסלט ביצים משותף אחר כך
אם בתקופת התנ״ך היו תביעות השתקה: לא הייתה נבואה, לא הייתה ביקורת, ולא הייתה אחריות, רק שקט יפה ומנומס.
והשקט, כידוע מעולם לא הציל עם מקריסה.
פוסט עם קורטוב הומור וקורטוב עצב על הפער המפליא בין שתי מילים שלא באמת דומות, אבל משום מה מתויגות כ"אותו דבר":
טור שמתבונן בעין פקוחה ובעין קריצה על ההבדל שבין חרד"ליות פתוחה — לבין פרוגרסיביות סגורה, שדווקא מתהדרת ב"פתיחות":
יש חגים גדולים, יש חגים חשובים, ויש את חנוכה – החג שהמציא את עצמו מחדש כל דור מחדש: פעם סיפור גבורה לאומי, אחר כך נס שמן, אחר כך חג ילדים, אחר כך חג סופגניות ב-15 שקל.
הדבר היחיד שנשאר קבוע? שאנחנו בטוחים שאנחנו המצאנו את האור.
