אם הצלחת לגדל ילדים, לשלם משכנתא ולשרוד את מחירי הקוטג' – אתה יכול גם להתחיל לרקוד סלסה, ללמוד טניס, או ללכת כל יום 20 דקות בלי למות.
יש תופעות שקורות לאט. יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות … ואז – יש את השפתיים בישראל.
אלה לא מחכות. הן קופצות קדימה כמו בלון באירועי יום העצמאות, רק עם פחות כחול־לבן ויותר ורוד־ניאון.
התור, גבירותיי ורבותיי, הוא אולי ההמצאה הגדולה ביותר של הציוויליזציה – אחרי הגלגל, הפלאפל והקרטיבים. ונדמה שאין מקום בו התור הופך להיות חוויה קיומית, רגשית ולעיתים אף טראומטית, כמו בבית המרקחת.
למה דווקא שם? כי בתור לקופת חולים קורה תהליך נדיר שבו זרים גמורים הופכים לקהילה, והתרופות הופכות לתירוץ לשיחה נפשית.
גיל הזהב הוא לא תקופה נוצצת, אבל אם יש לך חוש הומור, עקשנות ושיניים תותבות שמתפקדות – יש לך את כל מה שצריך. אז אל תשאל איפה מחלקים את הזהב. קח כוס תה, תישען אחורה, ותהנה מהעובדה שאף אחד כבר לא מצפה ממך להתאמץ. רק תוודא שהשלט אצלך.
החברה שתמיד מגיעה כשלא הזמנת אותה, מתעקשת להישאר יותר מדי, וזורקת אותך למיטה עם סט צלילים, אורות וריחות שאתה לא מוכן אליהם.
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
לפעמים נדמה שהקורונה הייתה חלום רע, או סיוט משותף של האנושות שכולנו עברנו בו־זמנית, התעוררנו בבהלה — ואז חזרנו לדפדף באינסטגרם כאילו כלום לא קרה. זכרתם שפעם ניהלנו דיונים סוערים על איזה צד של המסכה כלפי חוץ? שהילדים למדו בזום וההורים למדו לספור עד 10 לפני שמאבדים את זה לגמרי? היום, כשאתה שומע מישהו משתעל באוטובוס, אתה לא מזנק מיד עם אלכוג'ל ביד — אתה פשוט מקווה שהוא לא משתעל עליך.
