טור עם כף הומור, קורטוב רגש, וניגוב לב אל תוך הצלחת:
יש דברים שאי אפשר להסביר לזרים – למשל – איך מדינה שמנהלת מלחמות קיום עם שכנותיה, מוכנה להרוג בשביל החומוס שלה – אבל להתגעגע לחומוס של דמשק.
כבר עשרות שנים ש"החרדי שלא מתגייס" הפך לאחת הדמויות הסמליות של החברה הישראלית – לצד הסטודנט הנצחי, הקיבוצניק הדועך והטבעוני הכפייתי. הוא לא באמת אדם, אלא סמל: של שבר חברתי, של פער ערכי, של הוויכוח היהודי הנצחי בין מי שעובד קשה לבין מי שלומד קשה – או סתם יושב קשה.
כן, זה לא טעות דפוס. נכון ליוני 2025, ראש ממשלת ישראל, האיש שבעשורים האחרונים עשה קריירה שלמה מהתראה מפני איראן גרעינית, הוא האדם הכי נאהב בשווקים של איספהאן. תושבים מצטלמים עם פוסטרים שלו, מוכרים ממתקים בטעם "ביבי־רימון", ויש אפילו להקה איראנית בשם "Likud Underground" שמבצעת קאברים לשירי מסע הבחירות שלו בפרסית.
ברוכים הבאים לישראל – המקום היחיד בעולם שבו אזעקה היא לא רק מערכת התרעה, אלא מצב תודעה. שילוב מבלבל של בהלה, עצבים ו… רפרוף קליל של כתף.
סדרת טורי המאמרים "שגרה תחת צבע אדום – החיים בצל מלחמה, עם חיוך ישראלי".
בתקופות של אזעקות פתאומיות, הודעות "הותר לפרסום" ושגרה מעוררת לבבות, ישראלים מוכשרים למצוא את ההומור גם במצבים הכי פחות מצחיקים.
בסדרה זו, נצלול לתוך הרגעים היומיומיים – מחיפוש אחר מקלט בזמן ארוחת ערב ועד להתמודדות עם תורי סופר תחת איומים.
כי אם כבר חיים בצל מלחמה, לפחות נעשה את זה עם חיוך ישראלי אמיתי, מלא בחוצפה ותקווה. הצטרפו אלינו למסע של צחוק ושיעורים מחכימים על החיים בישראל!
לפעמים נדמה שהקורונה הייתה חלום רע, או סיוט משותף של האנושות שכולנו עברנו בו־זמנית, התעוררנו בבהלה — ואז חזרנו לדפדף באינסטגרם כאילו כלום לא קרה. זכרתם שפעם ניהלנו דיונים סוערים על איזה צד של המסכה כלפי חוץ? שהילדים למדו בזום וההורים למדו לספור עד 10 לפני שמאבדים את זה לגמרי? היום, כשאתה שומע מישהו משתעל באוטובוס, אתה לא מזנק מיד עם אלכוג'ל ביד — אתה פשוט מקווה שהוא לא משתעל עליך.
