יש ימים בלוח השנה היהודי שמצליחים, באיזו על-טבעיות כמעט מיסטית, לעצור את הזמן. יום כיפור הוא כזה. לא משנה אם אתה ישראלי דתי או חילוני-לגמרי שמרגיש שהרב הכי קרוב אליו הוא השווארמיסט בשוק הכרמל
אולי זו תמצית הציונות האמיתית: מדינה שבה יום כיפור הוא לא חופש מהעבודה כדי לנסוע לקניות, אלא חופש כדי לעצור.
התור, גבירותיי ורבותיי, הוא אולי ההמצאה הגדולה ביותר של הציוויליזציה – אחרי הגלגל, הפלאפל והקרטיבים. ונדמה שאין מקום בו התור הופך להיות חוויה קיומית, רגשית ולעיתים אף טראומטית, כמו בבית המרקחת.
למה דווקא שם? כי בתור לקופת חולים קורה תהליך נדיר שבו זרים גמורים הופכים לקהילה, והתרופות הופכות לתירוץ לשיחה נפשית.
גיל הזהב הוא לא תקופה נוצצת, אבל אם יש לך חוש הומור, עקשנות ושיניים תותבות שמתפקדות – יש לך את כל מה שצריך. אז אל תשאל איפה מחלקים את הזהב. קח כוס תה, תישען אחורה, ותהנה מהעובדה שאף אחד כבר לא מצפה ממך להתאמץ. רק תוודא שהשלט אצלך.
החברה שתמיד מגיעה כשלא הזמנת אותה, מתעקשת להישאר יותר מדי, וזורקת אותך למיטה עם סט צלילים, אורות וריחות שאתה לא מוכן אליהם.
הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, הוא לא סתם קיר אבנים – הוא לב ליבה של הקדושה היהודית, מקום שבו תפילות נושאות משקל של אלפי שנים. במקום הזה, שבו כל פתק תפילה וכל דמעה נרשמים בספר ההיסטוריה, צצה מחלוקת שמטלטלת את המסורת: נשות הכותל. קבוצה זו, שדורשת להתפלל בקול רם עם טלית ותפילין, מעוררת דיון עמוק על גבולות הקדושה והמסורת.
שתי קופסאות קטנות, הרבה עור שחור, קשרים, ליפופים, מנטרה קבועה, והבוקר שלך כבר לא סתם בוקר – הוא התחיל עם משמעות.
UBI הוא כמו סבתא נדיבה — נותנת לך כסף, בלי לשאול למה, רק כי אכפת לה. השאלה היא אם החברה כולה יכולה להרשות לעצמה להפוך לסבתא.
אם נעשה זאת מתוך אחריות, חשיבה, ורצון לחזק את החירות ולא להרדים את העם — אולי נוכל לגלות שהעתיד שלנו לא רק חכם יותר, אלא גם אנושי יותר.
אם מצאת את עצמך מבולבל בין בורקה, חיג'אב, נקאב, צ'אדור, רעלה ועוד שמות שמזכירים יותר מדפי תפריט של מסעדת פיוז'ן פוסט-קולוניאלית מאשר פרטי לבוש — אתה לא לבד.
אם אתה תוהה למה יש נשים שמכסות את הפנים, את השיער, את הגוף או את הכל כולל העיניים — ואתה עדיין צריך להעמיד פנים שזו "בחירה חופשית" — אתה כבר חי במערב הליברלי של המאה ה־21, איפה שהשכל נכנע לרלטיביזם, ו"שחרור האישה" כולל את הזכות לצעוד בגאווה לתוך השק.
ספקולציה היסטורית צינית על אימפריה שמעדיפה תה על דם
ועל המצפון המעוות של אירופה – אותו מצפון שכיום שוב מעדיף פלסטינים עם RPG על יהודים עם דגל.
הבעיה בתקשורת הישראלית איננה רק שהיא שמאלנית. אלא שהיא פשוט מיואשת. היא לא מאמינה בעם שלה, לא סומכת על הציבור, לא רואה תקווה, לא מזהה גאולה. היא שבויה בנרטיב של "ישראל היא טעות שצריך לתקן". ואם אין אהבה – אין באמת חדשות טובות
