אני יושב מול המסך, ומרגיש כאילו העולם עוצר. צ'ארלי קירק איננו. משפט אחד, שלוש מילים, שמסכמות טרגדיה אישית, לאומית ותרבותית. שנים אני עוקב אחריו – מאז שהתחיל להסתובב בקמפוסים עם חולצת פולו, חיוך שובב ומיקרופון ביד, ומפרק מול קהל עוין את כל המנטרה השמאלנית של "פריבילגיה", "פטריארכיה" ו"שיח מדכא". ראיתי אותו הופך מתופעה שולית לבולדוזר תרבותי, שמחזיר לדור שלם את הזכות להיות גאים באמונה שלהם, בדגל שלהם, במשפחה שלהם – ובלא להתנצל על זה.

ועכשיו הוא מת. לא ממחלה, לא מתאונה – אלא מכדור מתנקש. אבל האמת? הכדור הזה נורה הרבה לפני שנלחץ ההדק. הוא נורה על ידי כותרות "דעה" בניו יורק טיימס. הוא נורה בהרצאות באוניברסיטאות יוקרה, שם מרצים הסבירו לסטודנטים שצ'ארלי הוא סכנה לדמוקרטיה. הוא נורה בכל סרטון טיקטוק של "אקטיביסטית" עם שיער כחול שקוראת לו "נאצי" כי הוא מעז לומר שיש שני מינים.

צ'ארלי קירק נרצח – ולא רק מכדור, אלא מתרבות של שנאה

אני מודה – אני עוקב אחרי צ'ארלי קירק כבר שנים. מאז שהיה בחור צעיר עם מיקרופון ביד ואש בעיניים, מסתובב בין קמפוסים עוינים ומפרק לסטודנטים את הסיסמאות שהם קיבלו מהמרצים שלהם. זוכר איך הייתי משתף את הסרטונים שלו, מצטט את הציוצים שלו, ומתפעל מהאומץ להפוך את Turning Point USA מתנועה שולית לאימפריה שמחזירה לצעירים קונסרבטיביים את הקול שלהם.
עקבתי אחריו כשביקר בארץ עם משפחתו הצעירה לפני כמה שנים, עם אש, התרגשות ואהבה בעיניים, אהבה לישראל, למורשת, למקומות הקדושים גם לו כאוואנגליסט.

והיום – אני יושב מול המסך, עם דמעות בעיניים וגרון חנוק, וכותב את המילים שלא רציתי לכתוב: צ'ארלי קירק איננו. לא מחלה, לא תאונה – כדור של מתנקש.

אבל צריך לומר את האמת: הכדור הזה לא נורה מרובה אחד בלבד. הוא נורה משנים של דמוניזציה. מהתקשורת שציירה אותו כאויב הדמוקרטיה. מהאקדמיה שהפכה אותו לסמל של "פשיזם" כי העז לדבר בעד חופש הביטוי. מהרשתות החברתיות שסתמו לו את הפה בשם "כללי הקהילה". מכל אלה שצעקו "מסוכן!" כל פעם שעמד מול מיקרופון ודיבר על משפחה, על אמונה, על כך שאמריקה ראויה להפסיק להתבייש בעצמה.

-- פרסומת --

הרצח התרבותי לפני הרצח הפיזי

צ'ארלי קירק נורה פעמיים. בפעם הראשונה – בתרבות. שנים שמו עליו כוונת. סתמו לו חשבונות בטוויטר, סילקו אותו מיוטיוב, ביטלו הרצאות שלו בקמפוסים בשם "חופש הביטוי". כל פעם שעמד מול מיקרופון – צעקו עליו, זרקו עליו דברים, קראו למארגנים לסגור את האירוע. וכל זה נעשה בחיוך מתנשא של מי שמשוכנע שהוא "בצד הנכון של ההיסטוריה".

הפעם השנייה – הייתה היום. והפעם הכדור היה אמיתי.

הצבועים מתחילים להציף את הרשת

אני יכול לנחש כבר עכשיו את הכותרות של מחר:
“אל תתנו לאלימות לנצח!” – יכתבו אותם אנשים שקראו לו במשך שנים "איום קיומי".
“אסור לתת לשנאה להשתלט על השיח!” – יצייצו אותם עיתונאים שפרנסתם מבוססת על הפצת שנאה כלפי כל מי שלא חושב כמותם.
“מחשבות ותפילות למשפחה” – יוסיפו הפוליטיקאים שמחאו כפיים כשהרצאות של צ'ארלי בוטלו.

כמה נוח לכולם לשחק מופתעים, כאילו לא היו שותפים מלאים לתרבות שבה הפך אדם צעיר, דתי, פטריוטי ואינטליגנטי ל"יעד לחיסול" – לפחות ברמה המוסרית.

המלחמה על התרבות הפכה למלחמה של ממש

מי שלא הבין עד היום – זה הרגע להתעורר. המלחמה על התרבות כבר מזמן לא על טוויטר. היא לא מסתיימת בביטול הרצאה. עכשיו זה גם כדורים. ועכשיו השאלה היא אם המחנה השמרני, בארה"ב וגם אצלנו בישראל, ממשיך לשחק את משחק ה"להיות יותר טובים מהם", או שהוא מבין שהמשחק השתנה.

כי בעוד אנחנו שרים שירי אחדות ומצטטים את לינקולן על "אומה מפולגת", הצד השני כבר מזמן לא מתבייש לומר בפה מלא: "אין מקום לדעות כאלה בחברה שלנו". ואנחנו – במקום להילחם על מקומנו, מתנצלים על עצם קיומנו.

האקדמיה, התקשורת והBig Tech – השותפים לפשע

אי אפשר לדבר על הרצח בלי לדבר על שותפיו השקטים:

• האקדמיה – שיצרה דור שלם שמאמין שדעה שמרנית היא לא לגיטימית ושצריך להוקיע אותה בשם "בטיחות רגשית".
• התקשורת – שהפכה את צ'ארלי ואת כל מי שחושב כמוהו לקריקטורה מסוכנת, כדי שיותר קל יהיה לשנוא אותם.
• הרשתות החברתיות – שהמציאו את מושג "המידע המזיק" (harmful speech) כדי להצדיק סתימת פיות סלקטיבית, ותוך כדי זה סימנו למיליארדי אנשים שמותר להשתיק כאלה כמו צ'ארלי – בכל דרך.

עכשיו אותם פרשנים יכתבו טורי דעה על "הצורך בהפסקת האלימות", יצייצו "מחשבות ותפילות" וימשיכו לשדר תוכניות שמכפישות את כל מי שחושב אחרת מהם. הם לא יגידו בקול רם שהם יצרו את האקלים שבו מישהו החליט שלחסל את צ'ארלי זו פעולה מוסרית.

האובדן האישי והכאב הציבורי

אני מודה – זה כואב לי אישית. עקבתי אחריו שנים, צחקתי מהוויכוחים שלו, שמחתי כשהצליח להעמיד מול קיר את המנכ"לית של טוויטר או את מרצי ההיסטוריה של ייל, ושאבתי ממנו השראה כשהוא לא פחד לעמוד מול אולם מלא אנשים ששונאים אותו ולנצח.

אבל זה כואב לי יותר ברמה הציבורית. כי אם תרבות שביטלה הרצאות, צנזרה תכנים והכפישה דמויות ציבוריות מסתיימת עכשיו גם בחיסול פיזי – סימן שאנחנו לא ב"שיח דמוקרטי" אלא במלחמה.

מה עושים עכשיו?

התגובה לא יכולה להיות רק עוד האשטאג. זה הרגע שבו העולם השמרני חייב להבין – המשחק השתנה. צריך להשקיע במדיה, בתקשורת אלטרנטיבית, בחינוך, ביצירת תרבות נגדית. צריך להפסיק לשחק במגרש שהצד השני קובע את החוקים בו.

צ'ארלי לא היה מושלם – אף אחד לא. אבל הוא היה לוחם תרבות. הוא נתן לדור שלם רשות להיות גאים בערכים שלהם. הוא הסביר שתרבות קודמת לפוליטיקה, ושאם לא נילחם עליה, נאבד הכול. הוא הזכיר לכולנו שלא צריך להתנצל על זהות, על דגל, על אמונה.

הרצח הזה צריך להרעיד אותנו. לא רק בגלל שהלך לנו קול חשוב, אלא כי עכשיו ברור – המלחמה על הרעיונות הפכה פיזית. אי אפשר להמשיך לשחק "נחמד" כשצד אחד שולף ציוצים וצד שני שולף אקדחים.

אני כותב את זה בכאב, אבל גם בזעם. מי שמסית שנים נגד אנשים כמו צ'ארלי לא יכול להתפלא כשהשנאה הופכת לאקדח. אנחנו חייבים להחליט אם אנחנו מתכוונים להמשיך לדבר על אחדות בזמן שמחסלים לנו את הקולות – או שאנחנו סוף סוף מתחילים להילחם על התרבות, באמת.

צ'ארלי לא יחזור, אבל אם לא נילחם על המורשת שלו – נמשיך להפסיד אנשים, אחד אחרי השני, תרבותית ופיזית.

צ'ארלי קירק נדם. עכשיו השאלה היא אם אנחנו נשתוק גם.

צ'ארלי קירק נרצח. עכשיו השאלה היא אם המחנה שהוא בנה יקום ויילחם – או ימשיך לשתוק עד שיירו גם בו.

-- פרסומת --