על מה עכשיו הולך טראמפ – סיגרים קובאנים או קפה קולומביאני?
אחרי שוושינגטון שוב הזכירה לעולם מי מחזיק את השלט של “דמוקרטיה במבצע”, ואחרי שוונצואלה הפכה בן־לילה מ”מדינה ריבונית” ל”בעיה אמריקאית עם נפט”, מגיעה השאלה האמיתית שמטרידה את המזרח התיכון, אמריקה הלטינית, ואת קבוצות הוואטסאפ של פרשני הטוויטר:
מה עכשיו?
האם טראמפ עובר לסיגר הבא – קובה?
או שמעדיף לגימה עמוקה של קפה קולומביאני, חזק, מר, ומרוסן על ידי ה־DEA?
כי אם יש משהו שטראמפ לימד את העולם, זה שהוא לא עושה מדיניות חוץ.
הוא עושה תפריט.
ונצואלה: המנה העיקרית שנועדה להזכיר מי הבוס
ונצואלה לא הייתה הפתעה.
מדינה עם נפט, כאוס, סוציאליזם, והזדמנות לצייץ “We fixed it” – זה טראמפ קלאסי.
זה לא היה על חופש.
לא על דמוקרטיה.
ולא באמת על העם הוונצואלי (שהתרגל כבר שנים שלא שואלים אותו).
זה היה על סדר עולמי פשוט:
מי שלא משחק לפי הכללים – מוצא את עצמו בכותרת.
והמסר עבר. חזק וברור.
גם למי שלא קרא מעבר לשורה הראשונה.
טראמפ לא מחפש מלחמות – הוא מחפש כותרות עם דגלים
בניגוד לפנטזיה הליברלית, טראמפ לא קם בבוקר עם תשוקה לכיבושים.
הוא קם עם תשוקה ל־אפקט.
הוא רוצה:
- מהלך ברור
- אויב ברור
- תמונה טובה
- והסבר של 140 תווים
מדיניות חוץ מורכבת?
זה לביידן.
לטראמפ יש מותג.
ולכן, אחרי ונצואלה, השאלה היא לא “מי הבא” – אלא איזה סיפור עובד הכי טוב.
קובה: סיגר, נוסטלגיה, ופוטנציאל לציוץ מושלם
קובה היא החלום הרטוב של כל נשיא שמרני אמריקאי עם חוש תיאטרלי.
יש לה:
- קומוניזם מיושן
- גנרלים מזדקנים
- מוזיקה טובה
- וסיגרים שאי אפשר לייבא חוקית (עדיין)
זה סיפור שקל למכור:
“חיסלנו את השריד האחרון של המלחמה הקרה”
אבל הבעיה?
קובה היא כמו בדיחה ישנה: כולם מכירים, אף אחד כבר לא באמת צוחק.
אין נפט.
אין דרמה חדשה.
אין רווח מיידי.
קולומביה: קפה חזק, קרטלים, ומציאות לא נוחה
קולומביה, לעומת זאת, היא סיפור הרבה יותר מסוכן.
לא קומוניזם מצויר, אלא:
- מדינה ידידותית
- בעיות סמים
- קרטלים עם כוח
- וממשל שלא אוהב שמטיפים לו
זה כבר לא “אנחנו נגד הרעים”.
זה “אנחנו בתוך בלגן”.
וטראמפ, עם כל אהבתו לדרמה, לא אוהב אזורים אפורים.
הוא אוהב שחור, לבן, ודגל אמריקאי באמצע.
האמת הפחות סקסית: טראמפ לא הולך על אף אחד – כולם הולכים עליו
העולם היום לא מחכה שטראמפ יפלוש.
הוא מחכה להבין איך לא להיות הבא.
ונצואלה הייתה דוגמה.
לא תקדים משפטי – אלא פסיכולוגי.
המסר היה:
“אם אתה חלש, מבודד, ושונא את אמריקה בקול רם – אתה מועמד.”
זה לא משנה אם אתה בקראקס, טהרן, הוואנה או בטוויטר.
אז מה עכשיו באמת?
לא סיגרים.
לא קפה.
אלא עוד פרק בסדרה שבה טראמפ משחק את עצמו:
- קצת איומים
- קצת עסקאות
- הרבה רעש
- ואפס סבלנות לניואנסים
כי טראמפ לא צריך עוד פלישה.
הוא צריך שכולם יחשבו שהוא יכול.
סוף דבר: העולם לא מפחד מטראמפ – הוא מתעייף ממנו
וזה אולי הסוד הכי גדול.
טראמפ לא מפחיד כי הוא לא צפוי.
הוא מפחיד כי הוא צפוי מדי:
הוא ילך על מי שקל, לא על מי שמסובך.
על סיפור טוב, לא על מציאות מורכבת.
על תמונה, לא על תהליך.
אז אם אתם שואלים על מה הוא הולך עכשיו –
התשובה היא פשוטה:
על עוד כותרת.
והעולם?
שיתאים את עצמו לתפריט.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
דווקא נראה לי שגרינלנד תהיה ראשונה והאירופאים יתחילו לרעוד ולא רק מקור