תופעת התמיכה הנוצרית בישראל – דרך העדשה של ארגון CUFI

נבואות, נשק ונישנושים כשרים – ברוכים הבאים לכנס התמיכה בישראל בטקסס

אם הייתם אומרים לסבא-רבא שלכם – זה עם השטריימל והכובע הרחב – שיום יבוא ואוונגליסטים נלהבים ילבשו חולצות עם כיתוב "I Stand With Israel" וירקדו עם דגל כחול-לבן לצלילי מוזיקה של שלמה ארצי מתורגמת לאנגלית בטקס חגיגי באוסטין, הוא היה מחזיר את השטריימל לחנות. או נופל מהעגלה מרוב הלם.

אבל זו בדיוק המציאות.
תכירו את CUFI – ראשי תיבות של Christians United for Israel, כלומר "נוצרים מאוחדים למען ישראל".
כן, נוצרים.
כן, מאוחדים.
וכן – למען ישראל.
ובעידן שבו אפילו חלק מהיהודים קצת מתביישים בדגל, CUFI צועדים איתו בגאווה, שרים איתו, מתפללים איתו – ואפילו יודעים להסביר למה ירושלים לא שייכת לאו"ם.

מי אתם, CUFI?

CUFI נוסד ב-2006 על ידי מטיף אוונגליסטי אמריקאי בשם ג’ון האגי, וכיום נחשב לארגון התמיכה הפרו-ישראלי הגדול ביותר בארצות הברית, עם מיליוני חברים (!), נציגויות כמעט בכל מדינה בארה"ב, והשפעה פוליטית מרשימה בקונגרס.

אם אתה פוליטיקאי אמריקאי, במיוחד רפובליקני, ואתה לא בא לברך בכנס השנתי של CUFI – אתה כנראה מתמודד על נשיאות ועד הבית, לא על הבית הלבן.

אבל CUFI זו לא רק פוליטיקה – זו אידיאולוגיה, מסורת, ותחושת שליחות דתית עמוקה.
הם לא תומכים בישראל כי זה "טרנדי", אלא כי זה כתוב להם שחור על לבן – בתנ"ך.
והם – תאמינו או לא – ממש קוראים את התנ"ך. כל הזמן.

-- פרסומת --

ברית, לא ביזנס

כמו שאומרת הסיסמה שלהם: “Those who bless Israel shall be blessed” – "המברכים את ישראל יתברכו".
זו לא קלישאה, זו פרקטיקה.

CUFI רואים עצמם כשליחים, מחויבים להגן על ישראל לא רק מטעמי מוסר, אלא מתוך אמונה דתית עמוקה. מבחינתם, עם ישראל הוא העם הנבחר – והעובדה שיש לו מדינה, צבא, חומוס ופלאפל – זו הוכחה נבואית.

ובעולם של פוליטיקאים שמתקפלים מלחץ תקשורתי, ויהודים שמתחילים משפט ב-"אני ציוני אבל…" – CUFI מציעים משהו אחר:
אהבה ללא תנאי.

טוב, אולי כמעט ללא תנאי. הם כן מעדיפים שנכיר במשיח, אבל בינתיים הם ממש בסדר עם דחייה זמנית. הם סבלניים. עד הגאולה.

אולמות מלאים, לבבות פתוחים

אם תיכנסו פעם לכנס של CUFI (ותעשו לעצמכם טובה – תיכנסו), תראו משהו מרגש: עשרות אלפי אמריקאים, נוצרים מכל המגזרים, לבושים בדגלי ישראל, מחזיקים תנ"ך ביד אחת ודגל כחול-לבן ביד השנייה, שרים את Hatikvah בלי לטעות במילים (יותר ממה שאפשר להגיד על חלק מהכנסת).

ואז מגיע רגע השיא: סרטון מרגש על חיילי צה"ל. קהל אמריקאי עומד על הרגליים, דומע, מוחא כפיים, תורם כסף, מתפלל לשלום החיילים.

כל זה – מבלי לדרוש ש"נחזור לקווי 67", או "נגנה את ההתנחלויות", או "נאזן את הנרטיב".
ככה, פשוט: אנחנו איתכם. לא משנה מה.

ומה יוצא להם מזה?

פה מגיעה השאלה שתמיד מרחפת באוויר בחדרי חדרים תל-אביביים: "רגע, מה האינטרס שלהם?"
ובכן – זו אולי ההפתעה הגדולה: הם פשוט באמת מאמינים בזה.

כן, הם מאמינים שברכת ישראל תביא ברכה לעולם.
הם מאמינים שעם ישראל הוא חלק מתכנית אלוהית.
הם מאמינים שתמיכה בישראל היא לא טובה ליהודים – אלא טובה לעולם.

ולמה זה כל כך מבלבל אותנו? אולי כי התרגלנו לחשוד בכל מי שאוהב אותנו.
אבל CUFI באים בדיוק לשבור את זה: הם מזכירים לנו שלא כל מי שאוהב אותנו – רוצה משהו בתמורה.
לפעמים, מישהו פשוט… אוהב אותך.

הומור, נשק והכרת הטוב

CUFI זה גם שילוב בלתי אפשרי של כל מה שישראלי לא מצליח להבין:

• דוסים נוצרים עם נשק (אבל באהבה)

• דמעות באמצע נאום מדיני

• בופה טקסני עם כריכים כשרים

• ועמדות ברורות מאוד: ירושלים שייכת לעם היהודי. נקודה.

ובעוד באירופה מדברים על "פוסט-קולוניאליזם" ו"ביקורת על ישראל בשם זכויות האדם", האוונגליסט מטנסי עומד מול הקונגרס וצועק:
"Do not divide the land!"

האמת? מרגש.
ומצחיק, כי אין דבר יותר מבלבל לפרשן פוליטי בתאגיד מאשר נוצרי חובש כובע קאובוי, שמצביע ימין ותורם ל-IDF.

אולי בכל זאת צריך להקשיב להם

אז נכון, יש הבדלים. הם אוהבים ישו, אנחנו מעדיפים חמין.
הם שרים מזמורים, אנחנו צועקים "נו כבר!"
אבל CUFI הוכיחו לאורך השנים שהם לא עוד עמותת תמיכה – אלא שותפות גורל.
הם עומדים לצדנו כשאחרים בורחים, מחבקים אותנו כשאחרים מגנים, ושולחים ברכות גם כשאנחנו עסוקים בלהתווכח אחד עם השני.

ובסוף, אולי זה הכי חשוב:
בעולם שמטיל ספק בזכות הקיום שלנו, CUFI לא רק מאמינים בזכות הזו – הם חוגגים אותה.

אחרית דבר:

אומרים שנבואות ניתנו לשוטים. אבל נראה ש-CUFI הבינו משהו שאנחנו לפעמים שוכחים:
שיש ערך לחברות, לברית, לאמונה פשוטה וטובה.
ואולי, אם נצליח להחזיר לעצמנו קצת מהחום והאהבה שהם מרעיפים – נתחיל גם אנחנו לעמוד יחד.

כמו שהם עומדים איתנו – בלי אבל, בלי אולי, ובלי התנצלות.
עם דגל, ותקווה.
או כמו שאומרים בטקסס:
“Shalom, y’all.”