דני אבדיה – האולסטאר הישראלי שכבש את הלב של כולנו
מוקדש גם למי שלא יודע מה זה פיק אנד רול …
בואו נתחיל בווידוי קטן ולא פופולרי:
רוב הישראלים לא באמת מבינים כדורסל.
אנחנו מבינים נרטיב.
ולכן, כשאנחנו אומרים שדני אבדיה הוא “אולסטאר ישראלי”, אנחנו לא מתכוונים רק לסטטיסטיקה, דקות משחק או אחוזים מהשלוש. אנחנו מתכוונים למשהו הרבה יותר עמוק, והרבה יותר ישראלי:
ילד משלנו, שלא עושה לנו פדיחות.
לא עוד “כמעט הצליח”
הספורט הישראלי הוא מוזיאון לאכזבות מנומסות:
- “היה לו פוטנציאל”
- “רק הפציעות”
- “אם המאמן היה נותן לו צ’אנס”
- “בחו"ל לא מבינים אותו”
ואז מגיע דני אבדיה, ופשוט… משחק.
לא מתנצל.
לא מתמסכן.
לא מתראיין כאילו הוא חייב משהו לאומה.
הוא לא “הישראלי החמוד ב-NBA”.
הוא שחקן NBA. נקודה.
וזה שינוי תודעתי. כמעט חתרני.
הישראלי החדש: עובד, שותק, ומנצח
אבדיה לא מתאים לארכיטיפ הישראלי הקלאסי:
- הוא לא שחצן
- הוא לא מתבכיין
- הוא לא מחפש אשמים
- והוא לא מסביר כל הפסד ב”המאמן לא ספר אותי”
במקום זה הוא עושה משהו מסוכן הרבה יותר:
הוא משתפר.
כל עונה קצת יותר חכם.
קצת יותר פיזי.
קצת פחות מתרגש.
קצת יותר מנהיג – גם בלי לצעוק.
במדינה שבה כולם פרשנים, דני בחר להיות מקצוען.
וזה, חברים, כבר כמעט אקט פוליטי.
למה אנחנו כל כך אוהבים אותו?
כי הוא נותן לנו מה שאין לנו כמעט באף תחום:
נורמליות מנצחת.
הוא לא סמל לאומי עם דגל על הגב.
הוא לא נאום.
הוא לא קמפיין.
הוא פשוט עושה את העבודה שלו טוב – בעולם תחרותי, אכזרי, אמריקאי, שלא מתרגש מ”רקע מורכב” או “סיפור אישי”.
NBA לא מחלק נקודות על ציונות.
הוא מחלק דקות למי שמועיל.
ודני מועיל.
אולסטאר – לא רק של כדורסל
כשאנחנו אומרים “אולסטאר ישראלי”, אנחנו לא מתכוונים רק לאירוע עם מוזיקה, דאנקים וצבעים.
אנחנו מתכוונים ל:
- שחקן שמכבד את עצמו
- שחקן שמכבד את המשחק
- שחקן שלא צריך שירימו לו – כי הוא עומד לבד
ובעיקר:
מישהו שאפשר להראות לילד ישראלי בלי לומר “אבל…”
בלי אבלים.
בלי כוכביות.
בלי “חבל ש…”.
רק: “כן. הוא שלנו. וכן, הוא לגמרי שם”.
הוא לא מושלם – וזה בדיוק העניין
דני אבדיה:
- מחטיא
- טועה
- לפעמים נעלם ברבעים
כלומר – שחקן אמיתי.
לא מיתוס.
לא אייקון מפוסטר.
לא מוצר של מחלקת דוברות.
ובישראל, שבה או שאתה אלוהים או שאתה כישלון – זה מרענן.
כמעט מרגש.
ובואו נדבר רגע על גאווה (אבל בלי דמעות)
כן, יש גאווה.
אבל זו לא גאווה מתפרצת.
זו גאווה שקטה.
כזו שאומרת:
“הוא לא שם כי הוא ישראלי.
הוא ישראלי – והוא שם”.
וזה ההבדל בין ייצוג לבין הישג.
לסיכום: לא גיבור, לא מיתוס – מודל
דני אבדיה לא צריך להפוך לאגדה.
לא צריך פסל.
לא צריך השוואות בכוח.
הוא צריך להמשיך לעשות את מה שהוא עושה:
לעבוד.
להשתפר.
לשחק כדורסל טוב.
ואם תוך כדי הוא גורם לנו להרגיש שישראל יכולה לייצא גם מצוינות שקטה, לא רק רעש –
מה טוב.
אז כן, דני אבדיה הוא אולסטאר ישראלי.
לא כי אמרו.
לא כי החליטו.
אלא כי הוא הרוויח את זה.
ועל זה, באמת,
אפשר למחוא כפיים. בלי ציניות.
טוב, כמעט.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
