מבט על הרגע הזה שבו מדינה שלמה עושה כאילו כלום לא קרה

"אז מה, חוזרים לשגרה?"

המשפט הזה – "חוזרים לשגרה" – הוא כנראה אחד המשפטים הכי ישראליים שיש.
הוא נאמר תמיד באותה נימה מזויפת של הקלה, מהולה בקצת חשש, עם קריצה שכולנו יודעים שזה שקר.

כי מה זו שגרה בישראל של אחרי מבצע צבאי?
שגרה זה כשאתה שותה קפה בבית קפה בזמן שהמילואים שלך עוד לא סגרו מעגל.
שגרה זה כשיש עוד אבק טילים בכל הארץ, אבל הכתבים כבר שוב עוסקים ב"חולשת הממשלה".
שגרה זה כשבערוצים מדברים על "ההשלכות הדיפלומטיות" בעוד שאתה מנסה למצוא בייביסיטר כי הגן שוב פתח.

אז כן, ברוכים השבים לשגרה הישראלית: אותה אחת שמחכה בין מבצע למבצע כמו גז מדמיע בארון של מג"בניק – זמינה תמיד, עם תוקף פתוח.

💣"מבצע 'עם כלביא'" – הישג צבאי, כשל תקשורתי, ניצחון פוליטי (בערך)

נזכיר: מבצע "עם כלביא" החל בתגובה להתקדמות קריטית בפרוייקט הגרעין האיראני, המשיך בחיסול "מוסדי" מרשים של חצי הנהגת משמרות המהפיכה, טיל על בונקר של צמרת חיל האוויר האיראני, ושלל תיעודים שאפילו באוקראינה קראו לנו לתת הדרכה.

-- פרסומת --

המבצע נגמר במה שנקרא "הפסקת אש בתיווך אמריקאי-קטרי-שבדילנד", וכרגיל – אף אחד לא שואל למה דווקא עכשיו, מי החליט – טראמפ, ג'יי-די-וואנס או מלניה, ומי מוודא שזה באמת נגמר ושלא נשארו עוד כמה גרעינים בשקית.

ובזמן ששר הבטחון מחייך במסיבת עיתונאים כמו תלמיד מצטיין שמפחד לומר שקיבל 98 במקום 100, התקשורת עסוקה בשאלה האמיתית: האם הפכנו למדינת אפרטהייד עם תעודת לוחם?

חזרה לשגרה – המדריך המקוצר של מדינה עם פוסט-טראומה כרונית

1. הצהרה ממשלתית חגיגית:
   "שבנו לשגרה תוך שמירה על מוכנות גבוהה לכל תרחיש". תרגום: לא פתרנו כלום, תחזיקו אצבעות.

2. מהדורת חדשות מרגשת:
   סרטון של ילדה מבאר שבע פותחת שוב את דלת הגן עם בלון של חד-קרן. ברקע, פסנתר נוגה. אין מילה על זה שלמחרת בוטל שוב.

3. טורים נרגשים בעיתונות:
   השמאל: "האם המבצע חיזק את הקיצוניים?"
   הימין: "מתי כבר מחסלים אותם עד הסוף?"
   המרכז: "בואו נחשוב מחדש על מושג השגרה."
   אנחנו: "תגידו, יש כבר חלב בסופר או שגם הוא חזר לשגרה?"

4. דוחות, ועדות ותחקירים:
   יוקמו ועדות שיבדקו מדוע ירו על תל אביב, מדוע רק חצי מבני ברק קיבלה אזעקה, ולמה החמאס עוד נושם. המלצות יגיעו אחרי המבצע הבא.

הדרום – שגרה של מתכת, אבק וסבלנות

מי שבאמת חזר לשגרה זה תושבי עוטף עזה, רק שאצלם השגרה כוללת:

• דפיקות בדלת שמזכירות בום.

• הקפצות לילדים לבית הספר – רק עם אפוד.

• חיפוש בית בלי מרפסת מערבית כי "משם הם תמיד באים".

המדינה חוגגת ניצחון תודעתי, בזמן שהם מקבלים עוד הודעה מהמוקד של פיקוד העורף:
"הייתה התרעה שגויה, אנחנו מצטערים. אבל אולי תעברו למרכז, שם השגרה יותר רגועה."

צה"ל ממשיך – אבל אחרת

צה"ל חוזר לאימונים. הטנקים חוזרים למתקנים, הכוחות מתחלפים. אבל הפעם, יש להם בונוס:
קמפיין יחצני שבו מסבירים שהם "בדיוק כמו כולם".
חיילים רוקדים בטיקטוק, מפקדים מצלמים סלפי, ובפיד?
"מח"ט גולני מגיב לשאלות שלכם!"

כי היום, כדי לשמור על חוסן לאומי – צריך קודם כל להיות חזק במדיה החברתית.
המלחמה האמיתית היא על הלייקים.

📺 השמאל חוזר לקרוא להפסקת אש – רגע אחרי שהייתה אחת

שגרה בישראל פירושה שהחבורה באולפנים ששכבה על הגדר (המוסרית) נגד המלחמה – חוזרת מיידית לרטון על כך ש… אין תהליך מדיני.

והטענות חוזרות:

• "צריך אופק מדיני"

• "אי אפשר לנצח רעיון"

• "למה לא מדברים עם אבו מאזן?"

• "מתי תקום ועדת חקירה לחקירת החיסולים?"

לרגע נדמה שהשגרה שלהם היא בעיקר להישאר מופתעים כל פעם מחדש מזה שיש לנו אויבים.

🕊️ ומה עם הימין?

הימין, לעומת זאת, ממשיך להיות מתוסכל:
כי מצד אחד – כן, חיסלנו, כן, שידרנו כוח, כן, נתניהו על הסוס.
אבל מצד שני – שוב לא סיימנו את העבודה, שוב חזרנו להסדרה, שוב שרים על "כוח הרתעה".

הקהל הימני כבר מזהה את התבנית: "נותנים לנו להריח ניצחון, ואז חותכים לפני הביס."

והבטחות כמו "בפעם הבאה נלך עד הסוף"?
נו באמת, גם נבחרת ישראל בכדורגל משתמשת בזה כבר עשרים שנה.

🧃לא חוזרים לשגרה – חוזרים לפוזה של שגרה

בישראל, שגרה היא לא באמת שגרה.
היא משחק תודעתי בין מדינה שמפחדת לפעול עד הסוף, לתקשורת שמפחדת שתנצח, לעם שכבר רגיל לתחושת הפסקת האש כאל שעת סתלבט זמנית.

אז כן, נחזור לקפה, לקניון, לפודקאסט. אבל בפנים, כולנו יודעים:
המבצע הבא כבר נכתב. התסריט מוכן. המצלמות מוטענות.
כי השגרה שלנו היא… מחזורית. כמו סבב. כמו סחרחורת. כמו שקר.

ובינתיים, עד לסבב הבא – תיהנו מהשקט. זה בחינם, זמני, ועם אחריות מוגבלת ל-30 יום.