פתיח קצר לממהרים (ולממהרים להגיב)

ביום חמישי, 28 באוגוסט 2025, ישראל חיסלה בסנאא’ את ראש ממשלת המשטר החות’י, אחמד ע’אלב אל־רהאוי, יחד עם שורה של שרים ובכירים שהתקבצו לצפות בנאום מוקלט של עבד אל־מלכ אל־חות’י. ההודאה הרשמית והאשרור ההדדי של שני הצדדים הגיעו ב־30 באוגוסט. מבחינה היררכית ומוראלית – זהו המכה הגבוהה ביותר שספגו החות’ים מאז שנכנסו למסלול התנגשות ישיר עם ישראל על רקע הפיגועים ב־2023 והטרור הימי בים האדום.

“הציר” קיבל צלצול מעורר

מי שחשב שהחות’ים הם “בעיה לוגיסטית” של ביטוח ימי, גילה השבוע שהם יעד מודיעיני לגיטימי – ושגם בסוף העולם יש קו חם מבורסת המטוסים לחדרים בסנאא’. ישראל סימנה, איתרה והכתה בפסגה האזרחית־ביטחונית של התנועה, כולל שרים ואנשי צבא בכירים, באירוע שככל הנראה התכנס לצפייה בנאום המנהיג. כשמוסיפים לכך את רצף החיסולים בעשור האחרון נגד הנהגות חמאס וחיזבאללה, מתקבלת תמונה עיקשת: יש דוקטרינה, והיא עקבית – לגעת בשדרה הפיקודית ולא רק במשטח השיגור.

בצד החות’י נשבעו בנקמה, ובצד הישראלי תגברו הגנה אווירית כהכנה ליום שאחרי. “מכה כואבת אבל רק ההתחלה”, רמז שר הביטחון. החות’ים מצידם משדרים קשיחות; אצלם הסלוגן הוא תמיד “ממשיכים עד הניצחון”, גם כשהווייז הפוליטי מכוון ל־Tehran via Beirut.

בין בזלת לתימן: למה בכלל החות’ים?

מאז אוקטובר 2023 הפכו החות’ים לקבלן־משנה של איראן לעקיצות־מרחוק: טילים, שיוטים וכטב"מים לים האדום, לעבר אילת, ובעיקר נגד סחר בינלאומי – פיגועי תדמית שמייצרים כותרות ומחיר ביטוח. ישראל הגיבה תחילה בתקיפות תשתיתיות (נמלים, מחסנים, מערכי שיגור), אך החיסול הנוכחי מסמן עליה מדרגה: מהרמת “עלות־תועלת” ל“עלות־הנהגה”. המסר ברור: מי שמסכן את עורקי המסחר ואת יישובי הדרום – לא ישן בשקט, גם אם הוא מתמקם אלפי קילומטרים מדרום.

היעד: פסגה פוליטית – והאפקט: זעזוע תפעולי

ברמה המעשית, חיסול ראש ממשלה דה־פקטו ומספר שרים יוצר ואקום קצר־טווח: חתימות, תקציבים, מינויים, וגם “הפוליטיקה של הטרור” – מי מרשה לשגר, כמה ומתי. נכון, המשטר החות’י אינו תלוי באדם בודד; זה ארגון עם ספסל עמוק, תמיכת משמרות המהפכה, ויכולת להפיק נאומים בקצב פס ייצור. אבל זעזוע בשדרה העליונה משבש סינכרון בין זרועות (צבא, פנים, מידע, אנרגיה), ומכריח את טהרן להעביר עוד משאבים, הדרכה ואמון לוגיסטי – משמע, להיחשף יותר.

-- פרסומת --

“היתכנות משפטית” ו“היגיון אסטרטגי”: לא תזה, פשוט תחזוקה

מי שקופץ אינסטינקטיבית ל“משפט בינלאומי!” מוזמן לבדוק תחילה את דוקטרינת ההגנה העצמית המתמשכת נגד שחקן חמוש שאוחז בפועל ביכולות התקפיות חוצות גבולות, יורה לעבר מדינתך, ופוגע בסחר העולמי. כשהמפקדה וההנהגה משמשות חלק בלתי נפרד ממכונת הטרור – הן יעד צבאי. מבחן המידתיות? בוחנים תכלית, תוצאה ואלטרנטיבות. כאן התכלית: הפחתת שיגורים ורתימת ההנהגה לאיפוק כפוי. זה אולי לא יפה – אבל בטח יעיל יותר ממכתב כועס לוועדת נימוסים בינלאומית. (וגם הים האדום מודה). מקבץ הדיווחים על נסיבות הפגישה והיקף הפגיעה תואם את ההיגיון הזה.

כלכלת ביטוח, פרמיית סיכון – ומדד “אילת”

בעולם שבו קונטיינר נע בקרונות של זמן־כסף, החות’ים הפכו ל“מס” על שרשרת אספקה. הפגיעה בהנהגה מאותתת למבטחים ולחברות שילוח: יש יד על הדופק (ועל הידית). אם נראה בשבועות הקרובים ירידה בקצב השיגורים/יירוטים במסדרון באב אל־מנדב – גם עלויות הביטוח ירמזו שהדוקטרינה עובדת. אם, מנגד, נקבל מטח נקמה – מדד “אילת” (תיירות, טיסות, תעבורה) יבחן את האפקטיביות של ההגנה הרב־שכבתית והרתעת־העל. בצה”ל כבר נערכים לתרחיש השני.

טהרן־ביירות־סנאא’: קו אחד, תגובות שונות

ל"חזיתות" של איראן יש דינמיקה שונה: חיזבאללה חושב בצופן לבנוני (פוליטיקה עדינה, חשמל ושקלים), חמאס – בצופן פלסטיני, והחות’ים – בצופן מהפכני־שבטי. דווקא לכן מהלך על הצמרת בסנאא’ מייצר “אפקט מראה” בשאר הזירות: אם בלבנון נמדד המחיר הפוליטי הפנימי, בתימן נמדד המחיר במוניטין “החסינות” של ההנהגה. וכשהמראה נסדקת – לפעמים גם הצופן משתנה.

הממד המודיעיני: שעון־קיר, מצלמה וכתובת IP

כדי להביא חבורה של בכירים לחדר אחד – צריך מזל. כדי לחסל אותם – צריך מודיעין. לפי הדיווחים, זה קרה בעת התכנסות סביב נאום מוקלט: פירושו, איתור מקום, תזמון, אימות נוכחות, והבאת חימוש מדויק ממרחק גדול. לא נולד אתמול, אבל גם לא “קליק אחד”. מי שמביט בשקט על רשימת החיסולים בשנה האחרונה מבין: השילוש הישראלי – אותות, עיניים אנושיות, ותמונה אווירית – עובד.

האם זה “ישנה את המשחק”?

זמנית – כן: כל מערכת מאבדת קצב כשהמנצח יורד מהבמה. קבוע – תלוי בשני גורמים:

1. קצב ההחלפה אצל החות’ים (האם יש “יורש טבעי” וכמה זמן ייקח לו לאסוף סמכויות).

2. מחיר הנקמה: אם כל מטח יעלה להם בעוד בוס – החשבון יהפוך לא־כדאי. אם יצליחו לפגוע פגיעה איכותית בישראל – הם יספרו זאת כנרטיב “שילמנו, אבל כיפרנו”. כרגע, האיתות הישראלי פשוט: “יש עוד איפה שזה בא ממנו”.

ומה אומרים השכנים והאמריקנים?

העולם רגיל כבר לשנה וחצי של “ניהול סיכונים ימי”. וושינגטון לא תבכה על חות’ים בלילה; היא תמדוד את המהלך דרך שתי עדשות: שמירה על תנועת הספנות והימנעות מהתלקחות אזורית. בעולם הערבי יגיבו בסגנון הרגיל: גינויים דקלרטיביים לצד שמחה חרישית בחדרי־המסחר. כולם אוהבים ים אדום שקט, גם אם הוא שקט אחרי סופה. (הפרטים המדויקים של ההודעות הרשמיות עוד מתבהרים, אבל הכיוון ברור מהסיקור).

פוליטיקה ישראלית: בין אופוזיציה לרקטה

בבית, המפה מגיבה כצפוי: הימין מדבר על הישג מודיעיני והרתעתי; השמאל יבדוק זכוכית מגדלת משפטית. הציבור? מודד את התוצאה בשתי יחידות: “כמה ירו” ו“כמה יירטנו”. כל עוד השמיים נקיים והמסחר זורם – יש אשראי. אם תבוא יממה של צבע אדום רצוף – הוויכוח יחזור לשאלה הנצחית: “למה עכשיו?”. (תשובה: כי אחרת – מחר).

שורת המחץ (או: איך אומרים “דוקטרינת דקפיטציה” בתימנית)

החות’ים ביקשו להיות כוח אזורי בזירת־הצללים; ישראל הזכירה להם שגם לצל יש ראש. חיסול הצמרת אינו סוף הסיפור – הוא רק שכתוב של הפרק הנוכחי. במזרח התיכון, מי שיורה – נבחן לא רק בכוונתו אלא גם בחסינות הנהגתו. והמסקנה של השבוע: חסינות זה לא קסדה, זה תהליך. ישראל הראתה שיש לה סבלנות לתהליך – וגם כוונת חדה.